בולמסטיף - תקן הגזע

תקן הגזע

מספרו של תקן הבולמסטיף ב- FCI הינו 157 , התקן לקוח מהתקן האנגלי המעודכן לשנת 1994. הגזע שייך לקבוצה 2, סקציה B (מולוסים), גזע אנגלי.

אני מביאה כאן את תקן הגזע, כפי שהוא מוכר ע"י ה- FCI , התקן מובא באות עבה ומתחת לכל סעיף מופיעים ביאורים ופרשנות.

הופעה כללית – בנוי בעוצמה, סימטרי, מעיד על כוח רב, אך לא מגושם; מאוזן ופעיל.
התמונה העולה מהתקן הינה של כלב חזק, רחב ובעל עוצמה רבה, כאשר דגש מושם על כך שאין מדובר בכלב מגושם או מסורבל.
הערה כללית - תקן הבולמסטיף הנוכחי נבנה במתכונת האחידה של התקנים הבריטים, כפי שקבע הקנל קלאב הבריטי בתחילת שנות השמונים של המאה ה- 20. מבנה זה "מאלץ" את מחברי התקן להתייחס לנקודות שונות וקבועות. חרף מבנה זה, תקן הבולמסטיף קצר מאוד יחסית. כפי שנראה בהמשך, הפרק היחיד המפותח הינו תיאור הראש: כאשר מביאים בחשבון את כלל הסעיפים המתארים אותו אנו מוצאים כי תיאור הראש תופס קרוב למחצית מאורך התקן כולו!

מאפיינים – רב עוצמה, בעל סיבולת, פעיל ומהימן.
המילה המרכזית בתיאור הבולמסטיף הינה "בעל עוצמה". עוצמתו של הגזע הינה פיזית ומנטלית כאחד. המונח "פעיל" מאפיין את המנטליות של הגזע, שאין לשכוח כי מוצאו מכלבי השמירה הליליים. חשובה מכל הינה התכונה "מהימן", הבולמסטיף הוא כלב מהימן, שניתן לצפות תמיד את התנהגותו ולסמוך עליו. תכונה חשובה במיוחד בימינו, בחיים האורבניים הדחוסים.
 
טמפרמנט – רוח נכונה (HIGH SPIRIT), עירני ונאמן.

ראש וגולגולת – הגולגולת גדולה וריבועית במבט מכל זווית, בעלת כמות סבירה של קמטים בעת עניין, אך לא במנוחה. היקף הגולגולת עשוי להיות זהה לגובה הכלב כאשר נמדד בקצה הכתף; הגולגולת רחבה ועמוקה עם לחיים מלאות היטב.  סטופ מודגש. זרבובית קצרה; המרחק מקצה האף לסטופ הינו בערך שליש אחד מהאורך שבין קצה האף למרכז האוציפוט, הזרבובית רחבה מתחת לעיניים ומשמרת בערך את אותו  הרוחב עד קצה האף; קהה וקטומה ריבועית, יוצרת זווית ישרה עם הקו העליון של הפנים ובו בעת  פרופורציונלית לגולגולת. הלסת התחתונה רחבה עד לקצה. האף רחב עם נחיריים נפרדים ורחבים; שטוח, לא מחודד ולא מופנה כלפי מעלה בפרופיל. השפתיים לא שמוטות ולעולם לא תלויות מתחת לקו התחתון של הלסת התחתונה.

"גזע של ראש" - הראש הינו אחד המאפיינים החשובים ביותר בגזע זה, עד כדי כך שיש מי שמגדירים את הבולמסטיף כ"גזע של ראש". התקן נותן לכך אינדיקציה ברוחב היריעה, שהוא מקדיש לראש.
רוחב ועוצמה –עליהם מעיד ההיקף: היקפה של הגולגולת עשוי להשתוות לגובה הכלב!  מילת התיאור שחוזרת יותר מכל בפרק הגולגולת הינה "רוחב".
ריבועיות - הגולגולת של הבולמסטיף צריכה להיות רחבה בכל מימד, ומכאן למעשה – ריבועית. הווה אומר בעלת מידות שוות באורך רוחב ועומק. בשורות הבאות נבחן את חלקי הראש השונים ונעמוד על מידת וצורת הריבועיות שלהם, אולם ברצוני לנצל מקום זה על מנת לעמוד על חשיבות הריבועיות גם בחלקים שאינם זוכים לתיאור נפרד ובמיוחד האזור שמתחת לעיניים, המקום בו מסתיים ריבוע הגולגולת ומתחיל ריבוע הזרבובית. חשוב מאוד כי גם "מתחת לעיניים" יהיה הבולמסטיף "מלא" ורחב.
פרופורציות – מעבר לרוחב ולריבועיות הרי שחשיבות מיוחדת מוקנה ליחסי גולגולת-זרבובית, שגם הם מהווים מאפיין חשוב במיוחד ביצירת ההבעה הטיפוסית כל כך לגזע. היחס הנדרש הוא של 1:3 בין הזרבובית לבין אורך הראש הכולל. הווה אומר, הזרבובית מהווה שליש מסך כל אורך הראש, או לחילופין אורך הזרבובית הינו מחצית מאורך הגולגולת.
קמטים – לקפלי העור חלק חשוב ביצירת ההבעה הנכונה והאופי שהכלב משדר, והתקן מתייחס אליהם בהתאם. תיאור הקפלים או הקמטים מופיע בתחילת פרק הראש, מיד לאחר הדרישה לרוחב וריבועיות. העדר קמטים משדר חוסר הבעה ואופי, ומכאן חוסר טיפוסיות. מצד שני עודף קמטים, או קמטים שאינם נעלמים בעת מנוחה, משדרים סרבול וחוסר טיפוסיות מסוג אחר. קפלים במידה נכונה צריכים להופיע בעת שהכלב בעירנות בין האוזניים, בין העיניים, מעל הגבה. קפלים קבועים עשויים להימצא על גשר האף. קפלים אלו מתונים יותר מאלו של הדוג דה בורדו, הבולדוג או המסטינו הנפוליטני. כפל אחד יכול להיות מתחת לקו החיצוני של העין, אולם אין לאפשר קמטים בולטים, הנותרים גם בעת מנוחה, מתחת לעיניים.

מצח התקן אינו מתייחס למצח ישירות אולם מוסכם כי המצח צריך להיות ישר, כאשר בכיוון הגבות מתחילה ההשתפלות כלפי מטה והעיניים ממוקמות נמוך יחסית לקו הגולגולת.

לחיים חשיבות יש ללחיים שריריות, עם זאת גם כאן אין להגיע לקיצוניות ושרירי הלחי אינם מודגשים כמו למשל בסטפורדשייר בול טרייר.
זרבובית הזרבובית צריכה להיות קצרה (1/3 מכלל אורך הראש), רחבה ומוצקה. הזרבובית צריכה להיות "ריבועית מכל זווית בה היא נראית". כאשר הלסת התחתונה צריכה להיות בהתאמה. לא רק אורך (או קוצר) הזרבובית חשוב, חשוב לא פחות רוחב הזרבובית בכל ממדיה. זוהי נקודה מרכזית. חשוב שרוחב הזרבובית בקצה לא ייפול בהרבה מרוחבה בבסיסה. הזרבובית מסתיימת כפי שהחלה, רחבה וקטומה, כאילו חתכו את קצה. הזרבובית מאפשרת לסת ריבועית ורחבה, המבטיחה כי התפיסה כולה נעשית ע"י הלסתות הקרובות לגולגולת, ובכך מקנה עוצמה לאחיזה. אין כאן מקום לחולשה שעשויה להיות בזרבובית מוארכת וצרה, כאשר השיניים החותכות ואף הניבים נמצאים הרחק יחסית מציר מפגש הלסתות, המעוגן בעצם הגולגולת, והקרוב לשרירי הלחיים המפותחים היטב.  מבנה הראש, הזרבובית הרחבה שאינה קצרה מדי, מאפשר לנשום תוך כדי תפיסה. 

לסת תחתונה כאמור הלסת התחתונה, שהינה החוליה היחידה שאיננה חלק מעצם הגולגולת, אלא מחוברת אליה בציר בלבד, צריכה להתאים לזרבובית ולהיות ברוחב תואם ורחב. כבר הזכרנו שאסור שהלסת התחתונה תהייה מאורכת יתר על המידה, באופן שיוצר מנשך סנטרי בולט, וגם לא מחודדת. לסת תחתונה רחבה מאפשרת מקום לשיניים החותכות ואלו מסודרות זו לצד זו, באופן סדור ובקו ישר ככל האפשר. (ראה הרחבה בפרק "פה").

נחיריים הנחיריים צריכים להיות גדולים, שטוחים מפותחים היטב. אסור שיהיו ממוקמים ממש בחלק העליון של הזרבובית ואין ליצור תחושה של "אף סולד".

עיניים - כהות או בצבע אגוז, בגודל בינוני, ממוקמות במרחק של רוחב הזרבובית זו מזו עם חריץ בינהן. עיניים בהירות או צהובות מאוד בלתי רצויות.
העיניים מהוות חלק חשוב בתקן של כל גזע והן אלו המקנות את ההבעה הטיפוסית של כל כלב.
צבע עיני הבולמסטיף צריכות להיות כהות. התקן הבריטי מאפשר גם צבע אגוז שפירושו צבע חום כמעט אדמדם. זאת לעומת התקן האמריקאי העומד על עיניים כהות בלבד. התקן שולל במפורש עיניים בהירות. הדרישה לעיניים כהות אופיינית לגזעים רבים, כאשר עיניים בהירות משוות הבעה שבני אדם נוטים לפרש כ"מרושעת". במקרה של הבולמסטיף יש הטוענים כי דרישה זו באה על מנת שעיניו הבהירות של הכלב לא יסגירו את מקום הימצאו בעת מארב לילה לגנבים.
צורה וגודל העיניים צריכות להיות בגודל בינוני – לא גדולות ובולטות ולא קטנות. מעניין כי תקן הבולמסטיף אינו מפרש את צורת העין: עגולה או שקדית. יחד עם זאת ניתן לומר כי עין מעוגלת מאוד, שאינה שקועה כהלכה בארובתה, יוצרת חזות של עין בולטת וגדולה יותר מכפי מידתה האמיתית, דבר המקלקל את הבעתו של הבולמסטיף.  גם עיניים קרובות מדי גורמות להבעה לא נכונה, ויוצרות תחושה של פרופורציות ראש שגויות.

אוזניים - בצורת V, מקופלות לאחור, ממוקמות גבוה ורחב, בגובה האוציפוט ומקנות הופעה ריבועית לגולגולת דבר שהוא בעל חשיבות רבה. קטנות וצבען כהה מצבע הגוף. בעת עירנות קצה האוזן ממוקם בגובה העיניים. אוזני ורד מאוד לא רצויות.
האוזניים גם הן בעלות חשיבות בכל הקשור להבעה הטיפוסית של הגזע. האוזניים צריכות להיות קטנות יחסית. חשיבות רבה יש למיקומן ולצורת נשיאתן, בהינשאן נכון הן מקנות  חלק חשוב מהצורה ה"ריבועית" האופיינית כל כך לגזע זה.
יחד עם זאת פרק זה של התקן מעורר בעיה, הבעיה הינה בהגדרת צורת האוזניים: מצד אחד קורא התקן לאוזן "מקופלת לאחור" ומצד שני כל יתר הפרמטרים מצביעים על ההפך מזה: על הצורך באוזניים בצורת V הממוקמות גבוה (הווה אומר – לא מאחור) ו- רחב (והרי "מקופלות" הינו ההפך ממוקמות "רחב"). לכך נוסף האיסור על אוזני ורד, מה שמחדד את אי ההלימה של אוזן "מקופלת". Lyn Pratt, העומדת גם היא, כמו אחרים, על הפרדוכס שבתיאור זה, מציינת כי ניסתה להוביל שינוי של התקן הבריטי בנקודה זו, אולם ללא הצלחה.
פרת מציינת כי בעיה אחרת בתיאור האוזן קיימת בתקן האמריקאי. בעוד שהתקן האמריקאי אומנם אינו מבקש שהאוזניים "תהיינה מקופלות לאחור", הרי שהוא מבקש שהן תהיינה "צמודות ללחיים". זאת כאשר אוזניים צמודות ללחיים מאפיינות את המסטיף האנגלי ולא את הבולמסטיף, אצלו האוזניים נוטות קדימה ולא הצידה במקביל ללחי. התקן האנגלי מבקש אוזניים קטנות ואילו האמריקאי מבקש אוזניים בינוניות.
צבע האוזן צריך להיות כהה מצבע הגוף, כאשר אצל כלבים עם מסכה טובה האוזן גם היא נוטה בדר"כ להיות שחורה ברובה.

פה - מנשך צבת רצוי אולם מנשך מעט סנטרי מותר אך לא מועדף. הניבים גדולים וממוקמים במרחק רחב זה מזה, השיניים האחרות חזקות, שוות וממוקמות היטב.
המנשך מהווה את אחת הנקודות הרגישות והחשובות ביותר בגזע זה. התקן מבקש מנשך צבת אולם יש הטוענים כי הפרטים הבולטים ביותר בגזע הינם לעיתים בעלי מנשך סנטרי ולכן, שואלים, מדוע מעודד התקן מנשך צבת? יש גם מי שיתהו לגבי יעילותו של מנשך הצבת, המועד לחיכוך, שפשוף ובליה בגיל צעיר יחסית. דגלאס אוליף תוהה בספרו "הספר האולטימטיבי של גזעי המסטיף" שמא התכוונו מייסדי הגזע לבקש מנשך מספריים. שאלה זו נותרת בלתי פתורה. בפרקטיקה מנשך מספריים, הנלווה לראש ולסת נכונים ורחבים דיים, נחשב כיתרון.
בכל הקשור למנשך הסנטרי – הרי כשזה מופיע הוא צריך להיות צמוד, הווה אומר השיניים החותכות העליונות נוגעות בחזיתן החיצונית בחזית הפנימית של השיניים החותכות התחתונות. התקן אינו מגדיר מה מידת המנשך הסנטרי המותרת. או בלשון אחרת, כמה מעט זה "מעט". מקובל לחשוב כי הפרש של עד כמה מילימטרים בין הלסתות מותר. אם נבחן מנשך של אלופים רבים נראה כי המנשך הסנטרי שבפיהם אינו צמוד ממש. מי שמנסה לתת מדידה של ממש הינו התקן הקנדי, המדבר על מנשך סנטרי שבו ההפרש בין הלסתות יותר מרבע אינטש כשגיאה חמורה.
יש לזכור כי מנשך סנטרי אין פירושו מיקום של שיניים בלבד, אלא יחסים בין הלסתות עצמן. מנשך סנטרי בולט ישווה לבולמסטיף הבעה של בולדוג או דוג דה בורדו, עם לסת תחתונה מתעקלת כלפי מעלה. בוודאי שאין להתיר מצב בו בשל אי האיזון בין הלסתות הלשון תבלוט החוצה או ניתן יהיה לראותה כאשר פיו של הכלב סגור (דבר שהינו בלתי רצוי גם בגזעים בהם מתבקש מנשך סנטרי של ממש).
פרט לצורת המנשך יש גם חשיבות לרוחב הלסת, כאשר הדגש הוא במיוחד על הלסת התחתונה. כאשר הניבים מרוחקים זה מזה, כנדרש ע"י התקן, הדבר מהווה עדות לכך שהלסת התחתונה רחבה, דבר זה מאפשר פריסה ישרה ושווה של ששת השיניים החותכות שבלסת בקו כמעט ישר, בין שני הניבים התחתונים. לסת תחתונה מחודדת תגרום לשיניים הסדורות זו מאחורי זו במעין אליפסה, כאשר השיניים האמצעיות בולטות יותר.
יש לזכור כי בגזעים אלו הנטייה היא לפתח מנשך סנטרי עם גדילת הגור. גור בעל מנשך מספריים עשוי להתפתח לבוגר בעל מנשך צבת, בעוד שגור בעל מנשך סנטרי צמוד עלול להתבגר ככלב בעל מנשך סנטרי בולט.
שגיאות נוספות: פה מעוות (אי התאמה בין הלסתות על ציר אופקי), משנן לא סדיר (כאשר השיניים אינן ממוקמות זו לצד זו), שיניים קטנות במיוחד.

צוואר - מקושת היטב, באורך בינוני, שרירי מאוד וכמעט זהה לגולגולת בהיקפו.
צוואר הבולמסטיף מצטיין בחוזקו, רוחבו ועצמתו, ועם זאת איננו קצר. אסור שראשו של הבולמסטיף "יצוץ מבין כתפיו", בדיוק כפי שאסור שהצוואר יהיה דק ואלגנטי יתר על המידה, דבר המעיד בדרך כלל על גולגולת לא כבדה דיה. הצוואר צריך לצאת מתוך שכמות רחבות ושיפועי כתף מזוותים היטב, היוצרים בסיס מוצק ורחב ליציאת הצוואר.

חלק קדמי – חזה, רחב ועמוק, משוך מטה היטב בין הרגליים הקדמיות, עם סל צלעות עמוק. הכתפיים שריריות, משופעות ורבות עוצמה, אך לא מועמסות יתר על המידה.  הרגליים הקדמיות  בעלות עוצמה וישרות, בעלות עצם טובה, ממוקמות במרחק זו מזו, מציגות חזית ישרה. הפיסות ישרות וחזקות.
הבולמסטיף מתאפיין בחזית בעלת נוכחות ועוצמה הנובעת מזיוות קדמי טוב ובית חזה מפותח בכל ממדיו. כאשר מתבוננים בחזית הבולמסטיף לא קשה לדמיין אותו מבצע את תפקידו המקורי ונוגח בקלות לקרקע גנב ומסיג גבול, רק בעזרת העוצמה של חלק גופו הקדמי. לדבר חשיבות רבה, אם נזכר בהיסטוריה של הגזע. מניסיון ניתן לספר שעד היום כלבי בולמסטיף, גם צעירים וחסרי ניסיון, וגם כאלו החסרים מאסה קריטית, נוטים לפעול בדגם פעולה זה של הטחת חזם והפלתו של העמית למשחק, כלב או אדם.
חזה - גם כאן הרוחב הוא פרמטר מרכזי וחיוני. החזה צריך להיות רחב בכל אחד משלושת ממדיו: רוחב, עומק וחזה קדמי. במבט חזיתי על חזהו של הבולמסטיף ניתן לראות שהוא יוצר צורת האות האנגלית U בין שתי רגליו (דרישת התקן ל"משוך היטב בין רגליו הקדמיות"). שגיאה קשה היא כאשר אותו חזה חסר ובמקום ליצור את צורת ה U הוא מייצר צורה הפוכה, שאנו יכולים לקרוא לה "ח" ואשר מוכרת יותר בכינויה הלועזי "חזית קתדרלה" או "חזית גותית", על שם צורת החלון האופיינית בקתדרלה גותית. 
למרות שהתקן אינו מדבר על כך ישירות, ברור שהחזה צריך להיות מפותח במימד הקדמי, הווה אומר חזה קדמי מפותח ושרירי, כאשר הסביבה שמסביב לעצם הסטנום בולטת, אולם בניגוד לגזעי הציד, למשל, החזה הקדמי בולט ברקמה שרירית עבה, שאינה מאפשרת לראות את העצם עצמה.

מימד נוסף שהתקן אינו מדבר עליו הינו עומק החזה. התקן מציין אומנם כי החזה צריך להיות רחב ו"עמוק" ובהמשך כי סל הצלעות צריך להיות "עמוק", אך אין הוא מפרש מה פירושו של עמוק. מוסכם בקרב אנשי הגזע כי עומק החזה הנכון הינו הגעה עד לנקודת ההתחלה של המרפקים. הווה אומר עומק החזה הינו כמחצית מגובה הכלב. גם כאן מסייע לנו התקן הקנדי, הפרטני מאוד, אשר מדבר על יחסים של 52:48 לטובת הרגליים. הווה אומר גובה הרגליים מהווה 52% מגובה הכלב, ועומק החזה את 48% הנוספים. 

חשוב שהחזה לא יהיה עמוק יותר מכך, וכי יגיע רק עד לקו המרפק ולא יעבור אותו, שכן חזה עמוק יתר על המידה, כזה שחופף למרפק במלואו או אף יורד מעבר לכך יפגע בחופשיות התנועה ויכולת התמרון של הכלב. 

סל צלעות - מהווה מרכיב מרכזי בחזית הכלב וגופו בכלל. אורכו של סל הצלעות מהווה מעט למעלה ממחצית אורכו של הכלב. בניגוד לתקנים של חלק מגזעי המולוס האחרים, תקן הבולמסטיף אינו מתייחס למידת הקמירות של סל הצלעות. גם כאן נדרשת בעצם מידה של איזון. הצלעות אינן שטוחות, בשונה, למשל מגזעי כלבי הרוח, אלא הן קמורות, אולם מידת הקמירות מתונה ואינה מגיעה לזו של הבולדוג, למשל, שסל הצלעות שלו הינו "חביתי". מי שמתייחס מעט לנושא הינו התקן הקנדי, אשר בפרק ה"שגיאות" מונה "סל צלעות לא מפותח היטב" בין שגיאות בגזע. 

כתפיים בניגוד לאיברים אחרים, הכתפיים זוכות לתיאור מקיף, המותיר צורך מועט לפרשנות או תוספות. הכתפיים הינן חלק מהמערכת הקדמית של הבולמסטיף, המקנה לכלב את עוצמתו, וחלק ממערכת הגפיים עליהם הוא ניצב, בגזע שהיציבה האיתנה הינו חלק מרכזי ממאפייניו. בהתאם מדובר בכתפיים בעלות עוצמה, עצמות חזקות, זיוות טוב, כאשר הזיוות הקדמי של הבולמסטיף נוטה לכיוון האידיאלי של 90 מעלות. בעוד שהתקן הבריטי רק מרמז בכיוון זה, בדברו על כתף "משופעת" הרי שהתקן הקנדי, שכפי שכבר ראינו הינו פרטני ביותר, מבקש במפורש כי עצם הכתף (סקפולה) תהייה בזווית של 45 מעלות לקו אנכי מהקרקע. לפי תקן זה הזרוע (הומרוס) צריכה ליצור זווית ישרה עם הסקפולה וזווית הפוכה של 45 מעלות מאותו קו אנכי. 
עצם הכתף ועצם הזרוע צריכות להיות בערך באותו האורך, והכתף צריכה להיות שרירית. 

גפיים קדמיות - כפי שניתן ללמוד מהדיון בעומק החזה, הרי שגובה הרגליים (מהקרקע ועד המרפק) צריך להיות כמחצית מכלל גובהו של הכלב, מהקרקע ועד הנקודה הגבוהה בכתף. העצם נוטה להיות מעוגלת. היא חזקה ורבת עוצמה. הגפיים צריכות להיות ישרות ומקבילות זו לזו, כאשר גם הכפות מצביעות קדימה והן מקבילות. תפקיד חשוב ביצירת החזית הישרה הזו יש למרפקים הממוקמים נכון. התקן האמריקאי דורש במפורש שהמרפקים לא יטו פנימה או החוצה.
פיסות הפיסות צריכות להעיד על עוצמה, הן צריכות להיות בעלות גמישות, אך לא שקועות באופן שלא תפרענה לתנועה טובה ולהעברה יעילה של המשקל. לפיסות חשיבות מיוחדת בגזע כה כבד, הנושא משקל רב.

גוף – גב קצר וישר, מעניק מנשא קומפקטי, אך לא קצר מדי באופן שיפריע לתנועה. גב מקושת או שקוע מאוד בלתי רצוי.
עיקר עיסוקו של התקן כאשר הוא דן בגוף הינו בגב. הגב צריך להיות קצר וקומפקטי באופן המעיד על עוצמה. אנו יודעים כי הגב הינו ה"מצמד" של הגוף, המחבר בין המנוע שברגליים האחוריות, לבין אלו הקדמיות. ככל שיהיה קצר ומוצק יותר תהייה העברה יעילה של אנרגית התנועה, ללא בזבוז ותוך שימור יעילות ועוצמה. גב מאורך פוגע הן במראה הכללי של הבולמסטיף והן בתנועה, ההופכת להיות לא יעילה ובזבזנית באנרגיה.
יחד עם זאת הבולמסטיף אינו יכול להיות קצר יתר על המידה, שכן החסרון של גב קצר מדי יבוא לידי ביטוי בתנועה: מצמד קצר מידי בין הגפיים הקדמיות לאחוריות לא יותיר להן מקום לנוע, ובעת תנועה, על מנת למנוע התנגשות בין הגפיים הקדמיות והאחוריות, הכלב יזרוק רגליו לצדדים, ירים אותן, יבצע תנועת "קרבינג" או שלל נוסף של "פתרונות" הפוגעים בזרימה הרמונית ויעילה של תנועה המכסה קרקע ביעילות. 

התקן קורא לגב "ישר". ישר פירושו גב שאינו שקוע או מקושת. אולם נשאלת השאלה האם ישר פירושו גם "אנכי", מקביל לקרקע? יש המפרשים זאת כך וטוענים כי התקן מכוון לגב ישר (כגב המסטיף האנגלי, לדוגמא, רק קצר יותר).
לעומת זאת רבעם מאמינים כי הגב צריך להיות ישר אך בזווית משופעת. כך למשל דגלאס אוליף הטוען כי למעשה התכוון התקן לבקש גב קצר ו"משופע" מעט ולא "ישר". התקן הקנדי אומר זאת במפורש כאשר הוא מבקש כי הגובה בכתף יהיה מעט יותר גבוה מאשר הגובה באגן, זאת אומרת, שיפוע קל של הקו העליון מהכתפיים לאגן.
רבים רואים בכך את אחד המאפיינים החשובים של מבנה גופו של הבולמסטיף, המבדיל אותו מהגזעים האחרים של המולוסר שהינם מאורכים ובעלי גב מקביל לקרקע (ולעיתים אף מעט קעור).
 
חלק אחורי – המותן רחבה ושרירית עם עומק מספק של המותניים. הרגליים האחוריות חזקות ושריריות, עם שוקיים מפותחים, המעידים על כוח ופעלתנות, לא על מגושמות. הקרסוליים מעט מכופפים. קרסולי פרה מאוד לא רצויים.
שרירים התמונה העולה מפרק זה הינה שוב של כלב חזק ושרירי, מסוגל לעוצמה רבה. הדרישה חוזרת בתיאור המותן, הרגל האחורית והשוק.
אם בתיאור החלק הקדמי ראינו כלב רחב מאוד ובעל עוצמה, בחלק שרוחבו ניזון גם מרוחב של מערכת השלד באזור החזה והצלעות, הרי שגם החלק האחורי, שאינו נשען על רוחב של מערכת השלד באזור זה (באזור המותן יש לנו את השדרה בלבד ובאזור הגן הרוחב הינו רוחב האגן ועצמות הירך היוצאות ממנו) הרי שעדיין על החלק האחורי אסור ליפול בעוצמתו מזה הקדמי, לכן הדגש הרב על הרקמה השרירית, שזה תפקידה. מתוך אותו הגיון דורש התקן הקנדי שרוחב האגן עצמו יהיה דומה לרוחב הכתפיים וסל הצלעות.
חובה לזכור כי ה"מנוע" של הכלב נמצא בגפיים האחוריות וכל עוצמתו הדינמית (התנועתית) נובעת ממקור זה.
זיוות אחורי עובדה מעניינת הינה כי התקן אינו מתייחס ל"זיוות אחורי" וזאת בניגוד לתקנים רבים אחרים. אין כל אזכור למידה הנדרשת של זיוות אחורי, פרט לציון הכיפוף בקרסוליים. התקן אינו שולל ואינו מתייחס בכל דרך לאפשרות של זיוות אחורי ישר.
אוליף, המנסה להתמודד עם סוגיה זו, רואה בכך המחשה לכך שאין זה גזע של זיוות אחורי, ושזיוות אחורי מודגש אינו רצוי בגזע זה. אוליף מסביר את הדבר בכך שבגזע זה יש צורך בדחיפה חזקה מאחור וזו אינה קשורה לזיוות אלא למבנה הקרסול.
מי שכן מתייחס לזיוות אחורי הוא, שוב, התקן הקנדי, המתייחס במפורש לזיוותים וליחסים בין עצמות. התקן הקנדי מבקש כי המותנית (המעידה למעשה על עצם האגן) תהייה משופעת קלות לאחר, בזווית של 30 מעלות. התקן הקנדי גם עומד במפורש על זיוות אחורי של 45 מעלות.  תקן זה מבקש כי עצם הירך (פמור) תהייה בזווית ישרה עם עצם האגן, ושעצם השוק (המורכבת מפיביה וטיבולה) צריכה ליצור זווית של 45 מעלות  לקו האנכי. האגן ועצם הירך צריכים, לפי תקן זה, להיות בערך באותו האורך. היחסים בין עצמות הגפה האחורית צריכים להיות לפי תקן זה כדלקמן: 4 (ירך): 5 (שוק): 3 (קרסול).
קרסול התקן מתייחס לקרסול (עקב) רק בקצרה. לעומתו אוליף מייחס חשיבות גדולה במיוחד לעוצמת הקרסול, יותר מאשר לזיוות האחורי בכללותו. לטענתו עוצמתו של הכלב מגיעה ממבנה של קרסוליים נמוכים. במסגרת עבודתו עם שומרי הלילה נדרשה מהבולמסטיף עוצמה לצורך זינוק מהיר מתנוחת שכיבה או ישיבה לתקיפה, לצורך זה התאימו במיוחד קרסוליים קצרים ורבי עוצמה.
לפי התקן הקנדי אורך הקרסול צריך להיות כ  30% מגובה הכלב כפי שהוא נמדד מהקרקע לעצם האגן.

כפות – מקושתות היטב, דמויות חתול, עם אצבעות מעוגלות, סוליות קשות. ציפורניים כהות רצויות. כפות פרושות מאוד לא רצויות.
העובדה שתקן שהינו חסכן במילים יחסית מקדיש פסקה ארוכה לכפות מצביעה על חשיבותן. כבכל הגזעים הכבדים גם בבולמסטיף ניתן לראות כלבים הסובלים מכפות פרושות או שטוחות. יש הטוענים כי הדבר נובע מחוסר פעילות אולם לדעתי כלב בעל גנטיקה נכונה יטה לשמר צורה נאותה של כפות, אלא אם הוא מוחזק בתת-תנאים.
אוליף מבקר דגש יתר על הדרישה לציפורניים כהות (הוא קורא לה "פטישיזם"). את עצם הדרישה הוא מסביר בכך שהציפורניים הכהות הינן קשות יותר מהבהירות. לדעתי הדרישה לציפורניים כהות הינה חלק מהדרישה הכללית לפיגמנטציה טובה, דרישה הבאה לידי ביאוי בדרישה למסכה ואוזניים כהות, הפיגמנט בציפורניים הינו חלק ממכלול זה.
הדרישה לסוליות קשות מעידה על כך שמי שכתב את התקן היה מודע וקשוב לצרכיו של כלב עבודה. דרישה שכזו ניתן לראות זאת בדרך כלל בתקנים של גזעים עובדים הנדרשים להראות ביצועים בתנאי שטח.

זנב- ממוקם גבוה, חזק בבסיסו ומתחדד, מגיע עד לקרסוליים, נישא ישר או מעוקל, אולם לא בצורת האונד.  זנב שבור מאוד לא רצוי.
כמו כל גזע גם הבולמסטיף זקוק לזנבו לצורך איזון בעת תנועה. העובדה שאין קוצצים את זנבו, בניגוד לגזעי שמירה אחרים (גזעים רוסים, גרמנים, איטלקים וכד') מעיד בין היתר על כך שהזנב נדרש לבולמסטיף לצורך הפעילות והתנועה ביער. הזנב צריך להיות ארוך בצורה מספקת (עד לקרסוליים) וחזק בבסיסו.
מיקום ונשיאת זנב מעבר לשגיאות הנראות כבר בלידה, ושבדרך כלל אינן מגיעות לזירת התערוכות (זנב שבור), ישנן שגיאות של מיקום ושל נשיאת ואורך זנב. כבכל גזע גם בבולמסטיף מיקום זנב נמוך מקורו בבעיה של אגן משופע יתר על המידה ובכך הוא מהווה אינדיקטור למבנה שגוי. נשיאת זנב נכונה וטיפוסית לגזע הינה הרמת הזנב לגובה הגב בעת תנועה. אין זה אופייני שבולמסטיף ינוע  כשזנבו שמוט בין רגליו, ואילו זנב נישא מעל לקו הגב, במיוחד אם הוא מורם לכדי 90 מעלות או נמשך מעל הגב עצמו ב"נשיאת האונד", בוודאי שאינו רצוי.
זנב שבור מגדלים יודעים ששגיאות זנב מופיעות בגזע. לעיתים אנו נתקלים במי ששבר בזנב מהווה עבורם סוגייה מרכזית. אנשים אלו ימששו זנבו של הכלב משורשו ועד לקצהו על מנת למצוא עדות לאנומליה כלשהי, לעיתים הם אכן ימצאוה, תופעות מסוג זה קורות, אולם, לדעתי, כל עוד לא ניתן לראות את השבר מבלי למשש את זנב הכלב, אין לייחס לו חשיבות מרכזית בעת השיפוט. יש הטוענים ששבר בזנב, שהינו פגם במערכת השלדית, מעיד על שגיאות גנטיות נוספות שהכלב עשוי לשאת, בעיקר כאלו הנוצרות באותו שלב בהתפתחות העובר כמו השלד (למשל המערכת הלבבית) ולכן יש להקפיד ולהרחיק כל רמז לבעיה. מצד שני אין לשכוח את דמו של הבולדוג הזורם בעורקיו של הבולמסטיף, איננו רוצים להעלים דם זה והוא מגיע, יש לזכור, מכלבים בעלי זנב "שבור" מאין כמוהו. מעניין כי אוליף מציין כי במשך קרירת השיפוט שלו מרבית הכלבים בעלי שבר קל בזנבם שפגש, היו בעלי ראשים חזקים ביותר. דבר המתקשר עם מה שנזכר בפסקה הקודמת.
מעבר לכך ישנה החוליה העבה האופיינית בגזעים רבים לקצה הרבע הראשון של הזנב, במקום בו בעבר ניתן היה למצוא בלוטת ריח (ה"ויולט") במקום זה שכיח למצוא חוליה מעובה או עיוות קל במבנה החוליה.

צעד/תנועה – התנועה מעידה על עוצמה וכוח רצון. בתנועה ישרה, אסור שהרגליים הקדמיות או האחוריות יצטלבו או יתקפלו, רגל קדמית ימנית ורגל שמאלית אחורית  מתרוממות ויורדות בו זמנית. קו גב יציב שאינו מופרע ע"י דחיפה חזקה מהרגליים האחוריות מצביע על תנועה מאוזנת והרמונית.
סעיף זה הינו חדש יחסית בתקן הבולמסטיף והוכנס במסגרת הסטנדרטיזציה של מבנה התקן. בכללו פרק זה דורש תנועה ישרה, מעט רחבה, העוברת ללא בעיה ל"סינגל טרקינג" בטרוט מהיר. התקן דורש תנועת טרוט, לא קרבינג או פייס, העלולים להופיע בקרב גזעים כבדים, בעלי "מצמד" קצר או רוחב רב מאוד (כדוגמת הבולדוג). כמו כן מקפיד התקן על תנועה תכליתית, הנעה בקו ישר ולא זורקת את הגפיים פנימה או החוצה. מדובר בתנועה נכונה ויעילה, כנדרש במרבית המכריעה של הגזעים.

פרווה – קצרה וקשה, עמידה בפני מזג האוויר, צמודה לגוף. פרווה ארוכה, משיית או צמרית מאוד לא רצויה.
עיקר התיאור מוקדש לפרווה עמידה מאוד לתנאי מזג האוויר המאפשרת לכלב לשהות בחוץ בלילות החורף הקשים, בגשם ובשלג, ברוח ובקור, כשהוא מבודד מתנאי הסביבה הקשים ומוגן בתוך פרוותו המאפשרת לו להמשיך ולתפקד.

צבע – כל גוון של מנומר, חום או אדום צריך להיות טהור וברור. סימן לבן מועט בחזה מותר. סימון לבן אחר אינו רצוי. מסכה שחורה הכרחית, מתבהרת לעבר העיניים, עם סימנים כהים מסביב לעיניים, התורמים להבעה.
התקן מאפשר שלושה צבעים בסיסיים: מנומר, חום ואדום. כפי שכבר הוזכר במקומות אחרים, הצבע המנומר היה צבעו המקורי של כלבו של שומר הלילה. צבע זה מאפשר לו להיבלע בצללי הליל של היעד ולבצע את תפקידו. גם התקן משמר מזכרת זו ומזכיר את הצבע המנומר ראשון, אף על פי שמזה עשרות רבות של שנים, בעצם מאז שהפך הבולמסטיף לגזע, הצבע הנפוץ ביותר הינו החום. 
פיגמנטציה סעיף בעל חשיבות. לעיתים, במיוחד בכלבים מנומרים כהים, קל להתעלם ממחסור בפיגמנטציה, ומספר כלבים וקווי גידול ידועים סבלו מבעיה זו. העדר פיגמנטציה פוגע קשות בהבעה של הכלב. כפי שכבר הראיתי בסעיף קודם הפיגמנטציה הינה תכונה כללית ולכן התקן מבקש אותה גם בציפורני הרגליים.
פרת מדגישה, ובצדק, כיצד במהלך השנים הלך וגבר הדגש על צבע הזרבובית. החל מ"זרבובית כהה מועדפת", דרך "זרבובית כהה רצויה" ועד ל"זרבובית שחורה הכרחית". תיאור צבע הזרבובית, כולל האופן בו הוא נעלם בהדרגה לכיוון העיניים, ארוך ומפורט מבהיר את החשיבות שמקנה התקן לנושא. דגש מיוחד מושם על נקודה זו, בעוד שמהיבטים רבים אחרים התקן חסכן למדי במילים.
ועם כל זאת, עדיין פיגמנטציה חסרה בזרבובית, באוזניים ומתחת לעיניים הינה שגיאה שכיחה למדי, אפילו בקרב כלבים הנושאים תארי אליפות מכובדים.
ואם נשוב ונציץ לצדדים הרי שנראה כי התקן הקנדי מגדיר העדר מסיכה כ"שגיאה פוסלת".
צבע הגוף כאמור קיימים שלושה צבעים בסיסיים בגזע. הצבע המנומר מורכב מצבע בסיס, שהוא בדר"כ חום ועליו פסים (נימור) אנכיים בצבע שחור. מידת עומק צבע היסוד והפסים ומידת עובי הפסים ומידת הכיסוי שלהם את הגוף משתנה מאוד מכלב לכלב.
הצבע החום יכול לבוא בגוונים שונים, מצבע בהיר, כמעט קרם או בז' בהיר, ועד לחום בהיר. זהו הצבע הנפוץ ביותר בגזע, חרף התעצמות הפופולאריות של הצבע המנומר בשנים האחרונות. הצבע האדום כשמו כן הוא, אדום עז אך לא כהה. מבין שלושת הצבעים כיום הוא הנדיר יותר, כאשר שכיחותו עולה בארה"ב.
חשיבות רבה קיימת לאחידות תבע הגוף. יהא הגוון אשר יהא, עליו להיות אחיד לאורך כל הגוף. מוכרים מקרים בהם הצבע אינו אחיד והוא מתבהר במקומות מיוחדים כגון החזה או הלחיים (מעין דגם "בלק אנד טן" במהופך) לדעתי זו שגיאה ככל שגיאה אחרת ויש להתייחס אליה בהתאם.
לבן כאמור בין אבותיו של הבולמסטיף נמצאים גם גזעים בעלי צבע לבן. הצבע הלבן נמצא במאגר הגנטי של הגזע, אך במרבית הכלבים הוא כמעט ואינו קיים. התקן מתיר לבן אך ורק על החזה, וגם זאת בגבולות ברורים ובלתי נרחבים.

גודל –
גובה בכתפיים : זכרים  63.5-68.5 ס"מ (25-27 אינטשים); נקבות 61-66 ס"מ (24-26 אינטשים).
משקל: זכרים 50-59 ק"ג (110-130 פאונד); נקבות 41-50 ק"ג (90-110 פאונד).
לחלק זה של התקן חשיבות רבה, שכן הוא תוחם את "גבולות הגזרה", עד כמה העוצמה והרוחב הנדרשים בתיאור התקן, יכולים להרחיק לכת, עד כמה גדול ורחב וכבד יכול הבולמסטיף להיות ומצד שני היכן עובר הגבול המינימלי שמתחתיו הכלב אינו בעל הנוכחות והעוצמה הראויים לגזע?
התקן מאפשר מרווח סביר בין גדלי המינימום והמקסימום עם תנודה של עד קרוב ל 20% בגודל הכלב (משקל וגובה). ההפרש בין זכרים לנקבות דומה לזה שמוכר בגזעים אחרים, כאשר הדבר בולט במיוחד בפרמטר המשקל בו המשקל המירבי לנקבה הינו המשקל המינימלי לזכר.
חשיבות יש להבנת הצרוף של נתוני הגובה והמשקל, לחיבור ההולם בינהם יש חשיבות אף יותר גדולה מכל נתון כשלעצמו. 
בתקן האמריקאי קיימת תוספת "כאשר מדובר בשני פרטים זהים, הרי שהכלב המוצק יותר, בתוך גבולות אלו, מועדף".

שגיאות – כל סטייה מהנקודות המצוינות צריכה להיחשב כשגיאה ומידת חומרתה צריכה להיחשב בהתאמה ישירה לדרגתה.
שוב, פרק שהוכנס במסגרת הסטנדרטיזציה של התקן, והוא אינו אומר דבר המיוחד לגזע הבולמסטיף, אלא קורא להפעלה של מידה ושל הגיון בריא בעת שקלול יתרונותיו וחסרונותיו של הכלב.
 
לתשומת לב – כלב זכר צריך להיות בעל שני אשכים הנראים נורמליים הנמצאים במלואם בשק האשכים.

ב5. הצבע המנומר
צבעו המקורי של כלבו של שומר הלילה היה הצבע המנומר. צבע זה אפשר לכלב להעלם בקלות בצללי היערות החשוכים ולהפתיע את משיג הגבול מבלי לחשוף את עצמו או את בעליו. בשנים הראשונות של הגזע צבע זה היה נפוץ, אך עם השנים הצבע הלך ונעלם עד לממדים מדאיגים. אולם בשנים האחרונות שב הצבע ומשגשג.

יש הטוענים כי קשה יותר לגדל מנומר טוב מאשר כלב חום ובוודאי שקשה יותר לזכות עם מנומר.

תפקיד מרכזי יש לבית הגידול OF HARBEX של הגב' F.A.M. WARREN. בשנת 1935 רשמה הגב' וורן את ההמלטה הראשונה בבית גידול זה שהינו בעל משמעות מיוחדת לחובבי המנומר. בהמלטה זו  מהנקבה HARBEX JANE נולדו שישה זכרים ושתי נקבות. בינהם היה BIG BILL OF HARBEX המנומר. יש הטוענים כי ביג ביל נמצא מאחורי התעודות של כל הבולמסטיפים המנומרים החיים עמנו כיום. כפי שמספר CLIFFORD DERWENT "פלורנס וטד וורן הקדישו את חייהם  לגידול מנומרים ואני משוכנע שללא מסירותם לא היו בולמסטיפים מנומרים כיום. הכלב הטוב יותר לעבודת הלילה של שומר היער הוא המנומר, אולם הצבע לא היה פופולארי בזירת השיפוט. ההסוואתיות שבצבע אינה תופסת-עין ולעיתים אף מטעה ומדמה שגיאה שאינה קיימת למעשה. הוורנים הצליחו להציל את הצבע ולגדל אלופים".

אינדיקציה למידת הפופולאריות של הצבע יכולה להיות כמות הכלבים המנומרים שהצליחו לזכות בתואר אליפות. הדבר מהווה הן מדד לכמותם בקרב האוכלוסיה והן למידת הלגיטימציה לצבע בזירת השיפוט. עד למלחמת העולם השנייה נרשמו 40 אלופים בגזע בבריטניה, רק שניים מהם היו מנומרים. כאשר אחת מבין השניים הלא היא  FARCROFT SILVO ילידת 1925, שכזכור היתה הבולמסטיף הראשון שהשלים תואר אליפות, בשנת 1928.
SILBRIN OF HARBEX ילידת 1932 הפכה בשנת 1936 לאלופה ה- 21 בהיסטוריה של הגזע, והשניה מצבע מנומר. במשך שני עשורים שלמים לא זכה אף מנומר בתואר אליפות באנגליה עד אשר בשנת 1951 הפך CHIPS OF HARBEX, בן-נינו של ביג ביל לבולמסטיף ה- 71 אשר זכה בתואר אלוף, הוא היה הזכר המנומר הראשון ולמנומר השלישי בסה"כ שזכה בתואר.

בשנת 1964 הופיע בית הגידול SILVERFARM אשר התפרסם בעיקר תודות לאופיים הטוב של הכלבים. בית גידול זה גידל כלבים מנומרים רבים. אולם גם הוא לא הצליח לזכות באליפות עם מנומר וכך עד ל- 1976 לא זכה בולמסטיף נוסף בתואר, עד ל- BONNIE OF KELWALL נקבה של לין פרת, ילידת 1973, אשר הפכה בשנת 1976 למנומרת האלופה הרביעית בגזע, לאחר 25 שנה ללא אלוף מנומר.
גם מחוץ לגבולות בריטניה המצב לא היה שונה ולראייה במאמר ב- DOG WORLD האמריקאי  מנובמבר 1964 כותבת מרי פרסקוט כי "רוב חובבי הבולמסטיף האמריקאים מעולם לא ראו בולמסטיף מנומר". בשנות ה- 30 היה ניסיון לקדם את הצבע, אך הוא לא זכה להצלחה. הזכר PONTIAC MARCUS BRUTUS שימש ככלב רבייה ולטענת חובבי הצבע עשה רבות לשפר את הפגיעה בטיפוסיות שנגרמה בשל העדפה חד כיוונית של הצבע החום.

ובחזרה לבריטניה – ניתן למנות את שנת 1976 כשנת מהפך מסויים. בשנה זו זכתה בולמסטיפית מנומרת בתואר אליפות, כזכור לאחר 25 שנה ללא אלופים בצבע זה, ועד סוף שנת 1976 היו כבר 7 אלופים מנומרים (מתוך 200 בסה"כ). עד שנת 1984 הגיע מספר האלופים המנומרים ל – 11 (מתוך 260 אלופים).

אולם בשנות ה- 80 החלה הפופולאריות של הצבע עולה מחדש באנגליה. רון שנל מספר כי בשנת 1986 כבר השתתפו באליפות המועדון 16 כלבים בצבע מנומר, מתוך 129 כלבים שהשתתפו בסה"כ. לדבריו רק שנים בודדות קודם לכן השתתפו באותו אירוע רק 6 כלבים מנומרים. בשנת 1995 מתוך 10 אלופים חדשים 3 היו מנומרים ובכך הגיע מספרם הכולל ל- 20 (מתוך 363).

מנומר מפורסם במיוחד בשנות ה- 80 היה הכלב האמריקאי BLACKSLATE’S BOSTON BLACKIE כלב מנומר בעל איכות יוצאת מהכלל, אשר היה גם כלב הרבעה בעל השפעה וכיום הוא עומד מאחורי קווי דם רבים לא רק בארה"ב אלא גם ברחבי סקנדינביה, ספרד, גרמניה ועוד. כלב זה החזיק במשך זמן רב בתואר כלב הרביה הטוב ביותר בגזע בכל הזמנים (נכון לשנת 1996 אינני בטוחה שהשיא נשבר). 

הצבע המנומר הולך ותופס בחזרה את מקומו הטבעי וכיום ניתן לראות מנומרים בקרב הכלבים הטובים ביותר בארצות כמו אנגליה, ארה"ב, גרמניה, סקנדינביה ועוד.