דוג דה בורדו

מחברת: אורית נבו

ההיסטוריה של הגזע

היסטוריה עתיקה

אף ששמו ניתן לו רק במחצית המאה ה- 19 הדוג דה בורדו הינו אחד הגזעים העתיקים שנוצרו בצרפת. יש הטוענים כי גזע זה הינו הקרוב ביותר למולוס העתיק של אירופה. כמו גזעי המולוסר האחרים גם לגבי מוצאו של הדוג דה בורדו קיימות סברות שונות ששתי המרכזיות שבהן מדברת האחת על אב קדום, גדול גוף ופחוס אף, שעשה דרכו, לפני כשלושת אלפים שנה או יותר, לצד שבטים נודדים ועמים כובשים, מטיבט והודו, דרך מסופוטמיה, לאיי יוון ומשם רומא ועם הלגיונות הרומאים התפשט על פני כל אירופה - במקרה של הדוג דה בורדו עד לארץ הגאלים.
ותיאוריה שניה, לא פחות מרכזית, הטוענת כי מוצאו של הגזע בצרפת עצמה שם התפתח באופן עצמאי במשך הדורות.

התיאוריה האסיאתית/אלנית - הדוג דה בורדו הינו מולוסאיד. מונח זה לא מתאר רק תכונות גוף (להן נדרש בהמשך) אלא הוא גם מרמז על מוצא המתייחס לאב קדום,  כלב היסטורי גדול גוף ופחוס אף, שלפי תיאוריה זו הגיע מאזור הודו וטיבט. לצד עמים נודדים ושבטים כובשים עשה את דרכו דרך מסופוטמיה, ערש התרבות האנושית, אל האי היווני אפירוס (Epirus) או Molossia , ממלכתו הקטנה של המלך מולוס האגדי. משם התקדם הכלב, לצדם של לוחמים וסוחרים, אל רומא וממנה, בסופו של דבר, לצרפת או Gaulle של אז.
יש המשייכים את הדוג דה בורדו כצאצא ישיר של כלבי ה Alans (או ה Alaunts), שהגיעו במסגרת נדידת העמים שתוארה לעיל, מצפון הריין ובשנת 496 לספירה כבשו את צרפת וחדרו עד לספרד. השערה זו נסמכת על כתבים נדירים מהמאה ה- 14 של הרוזן Gaston Phebus מ- Foix-Bearn, שכתב ב"ספר הצייד" על ה- Alans Vautres אביו הקדום של הדוג דה בורדו.
לפי גישה זו הדוג דה בורדו הינו צאצאו הישיר של המולוס של ימי הביניים, אשר שמר על המראה הטיפוסי, בעוד שגזעים אחרים השתנו.

התיאוריה הצרפתית - תיאוריה שניה, לא פחות מרכזית, טוענת כי הגזע הינו צרפתי משחר קיומו. תיאוריה זו נשענת בין היתר על ממצאים ארכיאולוגיים, לפיהם מצאו ארכיאולוגים באדמת צרפת עצמות פריהיסטוריות של דוג. לטענת  טריקה, ההיסטוריון של הגזע, עצמות אלו מהוות עדות לכך שבצרפת התפתח לו באופן נפרד ועצמאי גזע מולוס מקומי.

א2. מימיי הביניים למאה ה- 19
בימים עברו שימש הדוג דה בורדו במגוון של שימושים: צייד (גם של חזירי בר ודובים), קרבות (למול מגוון רחב של סוגי בעלי חיים מכלבים ושוורים ועד דובים), שמירה (בעיקר באזור בתי מטבחיים, כרמי גפנים ועוד), עזרה לרועי בקר ומשיכת משאות. במאה ה- 15 שימש הדוג דה בורדו לשמירה על מנזר מונט סאן מישל.
בסוף ימי הביניים הפכו הגלדיאטורים לנוהגי בקר וכלביהם התאימו עצמם לעיסוק החדש, כאשר גם הצורך בכך פחת הפך הגזע לשומר אישי. הדוג דה בורדו (כגזעי מולוסר אחרים) היה לעיתים קרובות כלבם של הקצבים. אין זה פלא, שכן בימים עברו לא כל אדם יכול היה להרשות לעצמו את המותרות של האכלת כלב כה גדול ובעל תאבון בריא, שניזון מבשר יקר. לכן היו אלה בדרך כלל הקצבים שהחזיקו בכלבים הגדולים, לאורך הדורות ועד המאה ה- 20. אולם גם הקצבים לא חיפשו אוכלי חינם והדוג דה בורדו (שוב, כגזעים אחרים) שימש אותם במגוון של שימושים כגון ריתוק והובלת שוורים או משיכת עגלות ברזל עמוסות בשר. יש המספרים כי בעת המהפכה הצרפתית חיו כלבי  דוג דה בורדו רבים באחוזות של אצילים ובעלי ממון, וכי כלבים אלו מסרו את חייהם בהגנם על בעליהם, עוד מספרים כי רבים מהם הושמדו יחד עם בעליהם האצילים. לפי גרסה זו מי ששרדו הם כלבים ששימשו את פשוטי העם ואחרים שניצלו מהאחוזות.
שימוש מעניין נוסף של הגזע מימיי הביניים ועד המאה ה- 18 היה ככלב שמירה כנגד פיראטים בנמלים באזור גנואה.
גם ליבשת החדשה הגיע הגזע. יש הטוענים כי הספרדים, שכניהם של הצרפתים ממערב, נטלו עמם כלבי דוג דה בורדו למלחמותהם במקסיקו. אם כי יתכן כמובן שמדובר בפרסה הספרדי, גזע שאינו קיים כיום והיה דומה לדוג דה בורדו. קיימות עדויות ברורות לפיהן במלחמת האזרחים האמריקאית שימש הדוג דה בורדו בצבא הדרום.
כפי שאנו רואים הדוג דה בורדו שימש במגוון עיסוקים, אולם אין ספק כי שמירה ולחימה היו ייעודיו המרכזיים של הגזע. כפי שכותב הפרופ' טריקה בהקדמה לחוברת המועדון שנדפסה ב- 1980 : הדוג דה בורדו שימשו למטרות רבות, אולם תפקידו ככלב קרבות הוא שהביא לתהילתו של הגזע, כמו גם לשם רע שרכש לעצמו. השם הזה היה מושרש כה עמוק בשפה הצרפתית עד כדי כך שנהוג היה לתאר אדם בעל מזג רע כבעל "מזג של דוגה".




א3. הדוג דה בורדו במאה ה- 19
מעטות העדויות ההיסטוריות על הגזע מלפני 1863. יש הטוענים כי בתקופת המהפכה הצרפתית (1789) היה הגזע קרוב להכחדה. בכל מקרה ברור כי בתקופה זו נעלם הדוג דה בורדו מכל אזוריה של צרפת, להוציא את אזור בורדו או כפי שנקרא אז אזור דרום מערב צרפת - "אקוויטניה". בשנת 1848 שם לואי נפוליאון (נפוליאון השלישי) קץ לרפובליקה השניה של צרפת והקים את הקיסרות השנייה. תקופה זו שנמשכה כ- 20 שנה הביאה לשגשוג בקיסרות. גבולותיה הורחבו, הסחר, החקלאות והתעשייה פרחו ועמם גדלה התנועה בין אזוריה השונים של צרפת ושופרו הדרכים. בתקופה זו מתפשטת הכלבנות, ומתפשט גם אזור תפוצתו של הדוג דה בורדו מאקווטניה שבדרום מערב צרפת אל פריס, שם מצא לו הגזע חובבים רבים.
קשה לקבל תמונה ברורה על מצבו של הגזע באותה התקופה באזוריה השונים של צרפת, ולא ברור עד כמה היה הגידול אחיד. באותה תקופה שמו המגדלים דגש על כך שהכלב יהיה בעל תועלת, יותר מאשר על צורתו החיצונית. כלבים שונים גודלו בצורות שונות, בהתאם למטרות, שימושים וטעמם של בני האזור. במחצית השניה של המאה ה- 19 הוגדרו שלושה טיפוסים שונים של הגזע (עוד על שלושת הטיפוסים בהמשך). באותה תקופה היו חילוקי דעות בין מגדלים ושופטים לגבי מנשכים ומסכות. באמצע המאה ה- 19 עוברת על צרפת מהפכה אינטלקטואלית, מדעית ותעשייתית, המובילה לתפיסה מדעית-מודרנית גם של הכלבנות. תפיסה זו, ה-"Cynophilia" מובילה לתערוכת הכלבים הראשונה שנערכה בצרפת בשנת 1863.

תערוכת גני האקלום ואזכור ראשון לשם הגזע - תערוכת הכלבים הראשונה בצרפת נערכה בשנת  1863 ב- Jardin D'acclimatation "גני האיקלום" שבפריז. תערוכה זו היתה בעלת אופי שונה מתערוכות אותן אנו מכירים כיום. מטרת המארגנים היתה להציג את הגזעים הטיפוסיים לצרפת ולא דווקא עצם התחרות בין הכלבים. בתערוכה זו השתתפו 1,000 כלבים. ההיסטוריונים הצרפתים טורחים להדגיש את הכמות הגדולה של הכלבים, לעומת מספר של כ- 60 כלבים שהופיעו בתערוכת הכלבים הראשונה שנערכה באנגליה מספר שנים קודם לכן, ב- 1859, (תוך התעלמות מסוימת מהעובדה שבשנת 1863 כבר הגיעו לתערוכת הכלבים בלונדון כ- 2,000 כלבים…). אחת הסיבות המקנות לתערוכה ראשונה זו מקום של כבוד בהיסטוריה של הגזע הינה כי בקטלוג התערוכה אנו מוצאים את האזכור הראשון של "Dogue De Bordeaux" כגזע. שם זה  ניתן לגזע רק באותה תקופה, על שם עיר הבירה של המחוז בו גדלו הכלבים, וקטלוג התערוכה הינו האסמכתא הרשמית הראשונה לשם זה. עם זאת "דוג דה בורדו" לא היווה קטגוריה בפני עצמו, אלא הגדרה במסגרת תיאורם של חלק מהכלבים שהופיעו תחת  הקטגוריה "מסטיף".
מנצח הגזע בתערוכה היה כלב ענק בשם Magentas שגובהו הגיע ל- 70 ס"מ, צבעו היה חום עמוק, נטול מסכה שחורה. הניצחון זיכה את בעליו בפרס של 150 פרנק. התערוכה הבאה נערכה בפריס בשנת 1865. בקטלוג תערוכה זו מופיע לראשונה  תיאור של דוג דה בורדו, תיאור אשר, שומו שמיים, נכתב ע"י המילטון סמית' ותורגם מאנגלית. חרף עובדה חשובה זו, הרי שבתערוכת 1865 לא הוצגו דוגות.

הדוג דה בורדו בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 – את היעלמותם של הדוגות ניתן ליחס בין היתר לזמנים הקשים. הקיסרות השניה היתה שקועה במלחמה הצרפתית-פרוסית, מלחמה שהסתיימה במפלתה בשנת 1870 ובהקמת הרפובליקה השלישית של צרפת. כמו בכל מלחמה משמעותית סבלו הכלבים גם ממלחמה זו, ויש המספרים כי בפאריס של 1870 לא בחלו באכילה של כלבים, חתולים ואף עכברושים. יש לשער כי, כתמיד, הכלבים הגדולים סבלו יותר. בכל מקרה כלבי הדוג דה בורדו נעלמו מזירת התצוגות עד לשנת 1883. תערוכת גני טולרי שבפאריס שנערכה כאמור בשנת 1883 הינה התערוכה הבאה בה הוצגו כלבי דוג דה בורדו.
בקטלוג ניתן למצוא את הדוג דה בורדו תחת שתי קטגוריות: "כלבים להגנה על אנשים ושמירה על בתים ובקר" וכיתה לכלבי "דוגה צרפתי (מסטין כפרי)" אשר כללה למעשה כלבי דוגין בגובה של כ- 50 ס"מ (לעומת גובה של עד 80 ס"מ שנרשם אצל כלבים בקטגוריה הקודמת). מעניין לציין שאחד הכלבים שנרשם כדוג דה בורדו, Tigre, מצויין בקטלוג ככלב בגובה של 80 ס"מ (!) ובצבע חום עם נימור שחור (!). מנצח הגזע בתערוכה זו היה Marius כלב בצבע אדום עם כתמים על חזהו, בגובה 73 ס"מ, מפאריס. מגנין, אבי הגזע, המתייחס לתערוכה זו, טען כי גובהו של הכלב היה למעשה 74 ס"מ וכי צבעו היה כשל המסטיף (רק ללא המסכה השחורה), וכי כלב זה הינו הוכחה לכך שדם של מסטיף חדר לגזע הצרפתי. זכייתו של כלב זה שימשה את מגנין במסעו למען יצירת תקן לגזע הדוג דה בורדו והכרה בכך שגזע זה אינו צריך לשאת סימנים של הכלאה עם "דוגה אנגלי".

הרישומים הראשונים בספר הגידול - בתערוכת 1887 נרשמה וזכתה בפרס הראשון כלבה בשם Lionne בצבע חום עם מסכה שחורה. כלבה זו, ילידת 1884, הינה הדוג דה בורדו הראשון שנרשם בספר הגידול הצרפתי (LOF). היה זה ב- 8.9.1887 ומספרה היה 596. ליאונה היתה בתו של מאריוס.
עד שנת 1889 נרשם בספר הגידול רק ליאונה. גם בין 1890 ל- 1892 לא היו כל רישומים וגם בהמשך נרשמו בין 0 ל- 2 כלבי דוג דה בורדו בשנה. רק בשנת 1911 נרשמת המלטה של 6 גורים בספר הגידול. בשנת 1912 נרשמו 3 גורים מאותה המלטה ועוד 2 מהמלטה נוספת.  ב- 1913 נרשמה המלטה של 9 גורים.

א4. שלושה טיפוסים של הגזע
במחצית השניה של המאה ה- 19 , לאחר תקופת שפל, החל להיות נפוץ מגוון של כלבים שכונו "דוג דה בורדו" ואשר היו בעלי צורות שונות. המגוון היה רב. יש לזכור כי באותה תקופה התנועה והתקשורת היו קשים ומוגבלים יותר מאשר בימינו ולכן באזורים השונים של צרפת התקבעו קווי דם שונים, בעלי מאפיינים ייחודיים לאותו אזור. במהלך המחצית השניה של המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 עדיין רבו הויכוחים ואי האחידות לגבי הטיפוס של הגזע. בשנים אלו הוגדרו 3 טיפוסים מרכזיים בגזע. כאשר חשוב לזכור כי בסופו של דבר המחלוקת הוכרעה ומזה כמאה שנה לגזע מוגדר תקן מחייב אחד בלבד.

הטיפוס הפריזאי – הטיפוס שהיה מקובל באזור פאריס. בשנות ה- 80 וה- 90 של המאה ה- 19 שלט טיפוס זה בזירת התחרויות. הטיפוס הפריזאי התאפיין בתכונות שהגיעו מהמסטיף האנגלי (המסטיף של המאה ה- 19, יש לזכור). כגון גוף מעודן, צבע פרווה חיוור, וסטופ חלש. לטענת המגדלים היריבים נראה טיפוס זה לעיתים קרובות כאילו הוא מעורב.

הטיפוס הטולוזי - מאזור טולוז. יש שקראו לו גם ה"טיפוס הדרומי" או "הטיפוס מ-Midi". בטיפוס זה ניכרת השפעתו של הפרו דה פרסה, הדוגה הספרדי. דוגמא מצוינת לכלב מרשים מטיפוס טולוזי ניתן לראות עד היום, בדמותו של כלב מפוחלץ, בבית הספר הוטרינרי בטולוז. היקף הראש של כלב זה מגיע ל- 69 ס"מ  והיקף הזרבובית 41 ס"מ, אורך הראש 29 ס"מ ואורך הזרבובית 9 ס"מ, היקף החזה 101 ס"מ, גובה בשכמות 72 ס"מ וגובה במותנית 73 ס"מ, אורך הגוף 87 ס"מ.

הטיפוס הבורדוליאני – הטיפוס שהגיע מדרום מערב, מאזור בורדו. טיפוס זה דומה מאוד למתואר בתקן בן ימינו ולפיכך לא נרחיב כאן בתיאור שלו. בכל מקרה, אם הזכרנו כלבים מפוחלצים, הרי שאוסף נאה, הכולל כלבים מטיפוס בורדו, קיים במוזיאון להיסטוריה של הטבע בבורדו.

הדוגין (DOGUIN)  - הסקירה לא תהייה שלמה אם לא נתייחס גם לדוגין. הדוגין היה טיפוס של דוג דה בורדו קטן, מעין עירוב בין דוג דה בורדו ובולדוג. להבדיל משלושת טיפוסי הדוג דה בורדו האחרים הרי שהדוגין נזכר לעיתים כסיווג בפני עצמו, גם אם בקטגוריית הדוג דה בורדו, ולהבדיל מהטיפוסים השונים של הדוג דה בורדו, הדוגין נזכר במפורש כטיפוס נפרד. התייחסות מפורשת לדוגין נמצאת הן בלקסיקון הקינולוגי והן אצל ד"ר סמנסיק, המדברים על כך שבעבר היו קיימים 2 גדלים של דוג דה בורדו: הגדול שקל כ- 100 פאונד (כ- 45 ק"ג) ושימש לקרבות דובים, והשני ששימש לקרבות עם שוורים שקל כ80 פאונד (כ-36 ק"ג). הדוגין נזכר גם בתקן של 1924. גם המבנה הגופני של הדוגין היה שונה מעט מזה של הדוג דה בורדו ובשום פנים לא היה זה "דוג דה בורדו קטן". ב- 1953 ניבא Maurice Van Cappel כי "סיווג B (דוגין) יעלם כאשר נהייה חזקים דיינו, עלינו להוציא מהגידול כל דוג דה בורדו במשקל של למטה מ- 35 ק"ג".

א5. Pierre Megnin
"אביו הראשון" של הגזע, וחלוץ הדוג דה בורדו המודרני. זהו האדם שליווה אותו לאורך המאה ה- 19, בתקופה בה החל להיות מוכר בציבור הכלבני, לאורך התערוכות הראשונות ולקראת תקנונו לגזע אחיד בעל תקן מוסכם. פייר מגנין היה וטרינר בן המאה ה- 19 (חי בין השנים 1828-1905) ששימש כוטרינר צבאי ולאחר מכן כעורך האחראי של כתב העת הצרפתי Eleveur (המגדל). מגנין הסתייג מאוד מהגזעים הבריטיים והתקשה לראות כיצד מעבר לתעלה הולך וכובש מקום והכרה גזע חדש, חיקוי דהוי לדוג הצרפתי - הלא הוא הבול מסטיף. "הדוג דה בורדו בסכנה… כאשר היצרנים האנגלים מייצרים חיקוי לאחד מהגזעים הצרפתים הטובים ביותר, זהו הזמן לשים לכך קץ ולהציל את הגזע הטוב הזה". הדבר הביא אותו לנקוט בצעדים מעשיים. בשנת 1896 פירסם מגנין ספרון בשם Le Dogue De Bordeaux שתוכנו כלל סינתזה בין כלבי הדוג דה בורדו הטובים ביותר שהוצגו ונראו בצרפת בין השנים 1863-1895. כשהוא מתבסס על תערוכת הכלבים השנתית בפאריס. המאמר כולל תיאור ומאפיינים של הגזע והוא נחשב לאחד מהתיאורים הראשונים של הגזע והיווה את הבסיס הראשון לתקן. מגנין האמין כי היחידים המכירים את הגזע הצרפתי הזה הינם הצרפתים ולכן אין טעם לאפשר לזרים לשפוט אותו.

א6 Prof. Kunstler
הפרופ' קונסטלר, מומחה לאנטומיה משווה ולאמבריולוגיה בפקולטה למדעים של בורדו, נחשב לאבי הדוג דה בורדו המודרני. קונסטלר הוא שמעביר אותנו לדוג דה בורדו של המאה ה- 20.
בין השנים 1898-1921 ניהל הפרופ' קונסטלר את המוזיאון להיסטוריה של הטבע בבורדו וחקר את אוסף הפוחלצים שלו. המוזיאון מפורסם עד היום בשל פוחלצי הדוג דה בורדו, על טיפוסיו השונים, המצויים בו.
בשנת 1909 ייסד קונסטלר את Club du Dogue de Bordeaux  מועדון שחדל לפעול ב- 1913. בהמשך היה פעיל ב- Club bordelais du Dogue de Bordeax.  בשנת 1910 פירסם קונסטלר את A Critique Etude du Dogue de Bordeaux (מחקר ביקורתי של הדוג דה בורדו). מחקר מעמיק ומרשים ביותר על הגזע, הכולל 60 עמודים ו- 122 תמונות וכן הצעה מפורטת ומדוקדקת לתקן הגזע. ההצעה נכתבה בין היתר מתוך בקשה שהפנה מגנין אל הפרופסור בנושא טיוטא לתקן גזע. התקן הנוכחי של ה- FCI מחשיב טיוטא זו כתקן השני של הגזע. קונסטלר הגדיר את בעייתו המרכזית של הגזע באותם הימים במספר מילים: "דבר אינו נפוץ כמו השם "דוג דה בורדו", דבר אינו נדיר כמו "הדבר האמיתי" עצמו". יש לזכור כי באותה תקופה עדיין רבו הכלבים המעורבים במסטיף, בולדוג  או דני ענק וקשה היה למצוא את הכלבים טהורי הגזע. ה"תקן המוקדם" אותו כתב קונסטלר נכתב בהשראת התקן של הבולדוג האנגלי, אשר נכתב בשנת 1876, ועקב אחר מבנהו נקודה אחר נקודה. קונסטלר הדגיש את החשיבות שבהימנעות מהגזמות ועיוותים "נגד הגזמות ואבנורמליות, לעיתים  מאפיינים מפלצתיים, הנובעים מהתנוונות או משיבה של תכונות כתוצאה מתהליך לא טבעי". בהתנוונות הוא מתכוון למשל להעדר פיגמנטציה (אף ורוד) ומסכה אדומה. כאן המקום לציין כי בניגוד למגנין הפרופ' קונסטלר העדיף כלבים בעלי מסכה שחורה. יחד עם זאת הוא לא פסל את המסכה החומה. צבע האף צריך לדעתו להיות שחור או חום כהה, אולם לא חום בהיר או וורוד ואף לא בצבע הגוף. ב"תכונות שחוזרות" (throwbacks) קונסטלר מתכוון להופעה של מאפיינים של הבולדוג, כמו למשל זנב שבור; זאת בניגוד למגנין, שבהתייחסותו ל"חזרה" התכוון להופעת מאפיינים של מסטיף, כגון המסכה השחורה. קונסטלר גם היה ביקורתי מאוד כלפי מגוון הטיפוסים בגזע. עם זאת באזור בורדו היו עדיין מי שחלקו על האידיאה של הדוג דה בורדו כפי שתוארה ע"י קונסטלר. מאבקים אלו נמשכו למעשה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב- 1914.

א7. הדוג דה בורדו במחצית הראשונה של המאה ה- 20
מצבו של הגזע בתחילת המאה ה- 20 עדיין היה רחוק מאוד מלהיות מבוסס. בשנת 1910 נרשמו בספר הגידול הצרפתי (LOF) רק 3 כלבי דוג דה בורדו, שניים מהם ילידי השנה הקודמת. זאת בהשוואה ל- 10 מסטיפים אנגלים, 4 בולדוג אנגלי ו- 148 בולדוגים צרפתים. מרבית מגדלי הדוג דה בורדו לא החשיבו את ספר הגידול המרכזי והעדיפו לרשום את כלביהם ברישומים נפרדים משל עצמם.
חשוב לציין כי בשנים אלו שטרם מלחמת העולם הכלבים מחולקים הכלבים לפי קטגוריות של משקל, וחלק גדול של הכלבים נכנס בקטגוריה של "עד 45 ק"ג" המאפיינת את הדוגין. טריקה מבקש מאיתנו לזכור עובדה זו כאשר אנו שומעים מפעם לפעם אנשים המתלוננים כי "הגזע כיום אינו גדול וחזק כפי שהיה בעבר"…

בשנת 1909 ייסד קונסטלר את מועדון הגזע הראשון "מועדון הדוג דה בורדו". מועדון זה חדל מלפעול בשנת 1913. בשנת 1912 הוקם ע"י ברי הפלוגתא של קונסטלר מועדון מתחרה Societe Centrale du Dogue de Bordeaux. באותה שנה הוקם גם  ה- Club bordelais du Dogue de Bordeax שקונסטלר מופיע כיועץ שלו. מועדון זה מציע מתווה לתקן הגזע. למלחמת המועדונים שמה קץ מלה"ע הראשונה.

מלחמת העולם הראשונה - כמו גזעים גדולים אחרים סבל גם הדוג דה בורדו קשות בעת מלחמת העולם הראשונה. לאנשים לא היה פנאי או כסף לא רק לטיפוח גזעים ועריכת תערוכות כלבים, אלא אף לגדל ולהאכיל את כלביהם שלהם. גם ספר הגידול הצרפתי שבין השנים 1914-1917 נעלם. מה שאנו כן יודעים הוא שבמשך מלחמת העולם הראשונה שימשו כלבי דוג דה בורדו כנושאי אלונקות שגררו פצועים משדה הקרב למקום מבטחים.
הפגיעה בגזע לא הסתיימה ביום סיום המלחמה. בין השנים 1917 ועד 1920 לא נרשמה אף המלטה של דוג דה בורדו בצרפת. לאחר המלחמה ברור היה שמצבו של הגזע איתן יותר באזור בורדו מאשר בפאריס. דמות מפתח הפועלת באזור זה הינו שוטר ומגדל בשם Jagourt , יריב מר משכבר הימים של קונסטלר. התערוכה הראשונה בה השתתף הגזע לאחר המלחמה היתה בבורדו והשתתפו בה 7 כלבי דוג דה בורדו (5 מהם בבעלות יגור). לשם השוואה באותה תערוכה השתתף מסטיף אנגלי אחד ושלושה בול-דוג. מכאן ניתן ללמוד כי באזור בורדו לאחר מלחמת העולם הראשונה מצבו של הגזע היה טוב מאוד בהשוואה לזה של גזעים אחרים.
 
Achille Bares - המועדונים שתפקדו לפני מלחמת העולם חדלו, כאמור, מלהתקיים ורק בשנת 1924 קם מועדון גזע חדש. המועדון בשם Club du Dogue de Bordeaux הוקם ע"י צייר מבורדו בשם Bares. ברה היה חובב כלבים מושבע, שופט ומגדל. ברה נחשב כמגדל בעל השפעה רבה בין שתי מלחמות העולם וזירת התערוכות (עם שכיח של כ- 5 כלבים בלבד בתערוכה) נשלטה על ידי כלביו לעיתים קרובות. ייסוד המועדון היה חלק ממאמציו לשקם את הגזע לאחר מלחמת העולם. בין היתר פירסם ברה באותה תקופה חוברת העוסקת בגזע וכן תמונות בהן רואים דוג דה בורדו וילד קטן וכלבי בורדו עם חתול. בכך עזר לקעקע את התדמית הקודמת, הברוטלית משהו, של הדוג דה בורדו ככלב קרבות. זה גם המקום לציין כי בתחילת המאה ה- 20 חדלו לקצץ את אוזני הדוג דה בורדו, מנהג שהיה מקובל בעבר. סביר להניח כי שינוי זה מעיד על השינוי בתפקודו של הגזע.
אחת מפעילויותיו של ברה היתה לשים קץ למחלוקות שהפרידו בין אוהבי הגזע לפני המלחמה. כתוצאה מכך פורסם בשנת 1926 מתווה לתקן הגזע. התקן מכריע במספר נושאים: במחלוקת בדבר המסכה - המסכות השחורה והאדומה הינן בעלות מעמד שווה; בעניין המנשך – הדוג דה בורדו הינו בעל מנשך סנטרי ובו הפרש של לפחות ס"מ אחד בין 2 הלסתות, אולם לא מנשך מוגזם. תקן ראשון זה נתן שתי מידות שונות של גובה ומשקל לגזע, ככל הנראה הדבר נבע מהרצון לכלול גם את הדוגין, הקטן יותר. בהמשך נוספו לתקן זה רשימת שגיאות וכן חלוקת נקודות, אך פרט לכך נותר תקן זה ללא כל שינוי עד לתקן שאושר בשנת 1971.

הקמת ה- Societe des Amateurs du Dogue de Bordeaux - בשנת 1930 הוקם מועדון הגזע הקיים עד היום והמהווה את הסמכות המרכזית של הגזע בעולם: Societe des Amateurs du Dogue de Bordeaux, הידוע גם בראשי התיבות SADB , אשר הוכר על ידי ההתאחדות הצרפתית לכלבנות. המועדון איחד את המגדלים השונים, אשר בעבר היו מפולגים.
בשנת 1929 נערכה תערוכת ה- Specialty הראשונה של הגזע, אולם השתתפו בה 5 כלבים בלבד.

מלחמת העולם השניה
מלחמת העולם השניה שבה ופגעה בגזע קשות. על המצב הקשה ניתן ללמוד מגיליון "המגדל" של יולי 1939 (כחצי שנה לאחר פרוץ המלחמה) בו מוצעים כלבי דוג דה בורדו רבים למכירה. בין מגדלי הגזע ובעלי הכלבים המצטיינים היו כאלו שגוייסו לצבא ונאלצו למסור את כלביהם, אחרים ירדו למחתרת. יחד עם זאת במהלך המלחמה ממשיכות להיערך בצרפת הכבושה תערוכות כלבים. לעומת זאת ספר הגידול שבין השנים 1936-1946 נעלם.

א8. הדוג דה בורדו לאחר מלחמת העולם השניה
רק פרטים מעטים של דוג דה בורדו נותרו בצרפת עם תום המלחמה ומצבו של הגזע הזכיר את מצבו של המסטיף באנגליה. מועדון הגזע אומנם המשיך להתקיים ובראשו עדיין עמד בארה הנלהב. בדיוק  כפי שהיה לאחר מלחמת העולם הראשונה גם הפעם היו אלו מסירותו והתלהבותו של ברה, כמו גם הביקורתיות בה נהג בכל הקשור לגידול ולטיפוסיות גם בזמנים הקשים, שתודות להם הצליח הגזע להתאושש אחרי מלחמת העולם השנייה. ברה ימשיך למלא את תפקידו זה עד לפרישתו מראשות ה- SADB בשנת 1956 כשהוא בן 79.

מוריס ון קאפל טוען כי בסוף המלחמה שרדו רק 4 נקבות דוג דה בורדו שהיו עדיין בגיל הרבייה. בארה דיבר על 4 עד 5 כלבים בכלל ופול מגנין, בנו של פייר מגנין, פסימי וביקורתי כאביו, מדבר על כך שלא נותר אף דוג דה בורדו "רק כמה דוגינים לא מוצלחים". עם זאת מעניין למצוא הערות על כך שבשל תזונה דלה יחסית ומשקל נמוך האריכו כלבי הדוג דה בורדו ששרדו את המלחמה ימים, מעבר למקובל בימינו.

עליה וירידה בשנות החמישים - בתי הגידול הבולטים שנטלו חלק בהתאוששות הגזע בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה היו Fenelon של ון קאפל, וכן du Cerbere  ו- de la Fon du Ce ו- Recollets du Lude. בתחילת הדרך נראה היה כי קצב ההתאוששות של הגזע מרשים למדי. בעוד שבין השנים 1925-1945 נרשמו בספר הגידול הצרפתי 61 כלבי דוג דה בורדו, הרי שבין השנים 1945-1950 נרשמו 154 כלבים!. בשנים 1950-1951 נרשם מספר שיא של גורים, מספר שלא נודע כמוהו מאז החלו הרישומים ועברו עוד שנים עד שמספר זה חזר על עצמו: 79 כלבים בכל שנה. בשנת 1952 ירד מספר הכלבים הנרשמים ל- 68 בלבד. היתה זו תחילתה של נפילה שנמשכה עשור שלם. בשנה שאחריה, 1953, נרשמו רק 41 כלבים. בשנת 1958 מייבא ון קאפל, נשיא המועדון, שני כלבים מגרמניה! בשנת 1959 מגיעים לשיא שלילי חדש של רישום 34 כלבים בלבד, מתוכם 10 בבית גידולו של ון קאפל.  בשנת 1960 הגיע מספר הרישומים ל- 27 בלבד ובשנה שאחריה 24 בלבד. הרישומים בין השנים 1962 ל- 1976 אבדו (בתהליך של מעבר ספר הגידול הצרפתי למיחשוב…). וכך, למרות שבשנות ה- 50 מדברים על התאוששות, הרי שהכוונה היא בעצם להצלה, ההתאוששות המלאה לא הגיעה אלא בשנות ה- 70 של המאה ה- 20.

א9. Maurice van Capel
מוריס ון קאפל הינו האדם המזוהה יותר מכל עם התאוששות הגידול ועליית הגזע לאחר מלחמת העולם השניה. ואן קאפל החל בשנת 1946 עם 7 כלבי דוג דה בורדו שהצליח לאסוף במאמצים רבים. מתוך שבעת הכלבים רק שניים: שרה הצרפתייה ופאש הבלגי, היו בגיל רבייה. למרבה המזל הצליח הזיווג בינהם, וקומבינציה זו היוותה את ההתחלה לקוי הגידול של הגזע לאחר מלחמת העולם השנייה. בית גידולו נקרא de Fenelon. בשנים שלאחר המלחמה היוו כלביו של מוריס ון קאפל את החלק המרכזי של הכלבים שנרשמו בצרפת ואשר הופיעו בתערוכות.
ב- 1951 הוא מפרסם מאמר חשוב על הגזע. הוא מביא עובדות ומספרים לגבי רישום הכלבים ומתווה עקרונות יסוד ל"דוג דה בורדו המודרני". הוא מזכיר במאמר את העובדה שכיום רבים מהכלבים גדלים בדירות, ו"הם מזילים הרבה פחות ריר ממה שאומרים עליהם". בקיצור הדוג דה בורדו "חי חיים מתורבתים, עם אנשים מתורבתים, ששותים יין Vintage מבורדו". הוא מזכיר עוד את העובדה ששוב לא ניתן לזכות בתערוכה עם כלב דוג דה בורדו בעל אוזניים קצוצות.
בשנת 1956 כאשר בארה הותיק פורש נבחר ון קאפל ליו"ר מועדון הגזע והוא שימש בתפקיד זה במשך שנים רבות.

א10. Raymond Triquet Prof.
פרופ' טריקה, מומחה לשפות (הוא הינו פרופ' ללינגוויסטיקה) הינו הגיבור הרביעי של סיפורנו. טריקה, בעל חוש היסטורי מפותח, עניין וסקרנות בלתי נדלים, ידע עצום בהיסטוריה של הגזע וכן שליטה מעולה בשפות, מהווה דמות מרכזית עבור כל שוחרי הגזע בימינו. שליטתו של טריקה בשפות ופעילותו ב-FCI תרמו גם הם לקידומו של הגזע בעולם. תרומתו לניסוח תקני הגזע ב- 1971 וב- 1995 הינה מכרעת. טריקה החל מתעניין בגזע בשנות ה- 50, כאשר פגש את הכלב Cesar de la Croix Coupee. הוא החל לגדל תחת שם בית הגידול de la Maison des Arbres. בית גידולו היה פעיל במשך עשרות שנים והעמיד המלטות ואלופים אך לא היה בסדר גודל משמעותי כמו בית גידולו של ון קאפל ובתי גידול אחרים.
בשנת 1971 כתבו טריקה ו- Dr. Luqurt, מומחה כלבני נוסף, מחדש את התקן של הגזע, לדברי טריקה תקן זה של הדוג דה בורדו שימש כבסיס למודל התקן שה- FCI  אימץ מאוחר יותר בועידתו בירושלים ב- 1987. בשנת 1995 שב טריקה ושכתב את תקן הגזע בעקבות מודל ירושלים.
בדו"ח השנתי של מועדון הדוג דה בורדו הצרפתי, SADB, משנת 1980 מספר טריקה על מניעיו בעת כתיבת התקן החדש "בשל עבודתי (בלשנות) אני מודע היטב לחשיבותה של המילה הכתובה: תקן המתואר באופן רע עלול להוביל לטעויות וליצירת יצורים בעלי מום". בשנת 1997 פירסם טריקה את הספר החשוב ביותר בתולדות הגזע "הסאגה של הדוג דה בורדו". ספר זה, שנכתב בשפה הצרפתית, פורסם בשנת 2001 באנגלית. הספר זה מהווה עבודת מופת כלבנית ומסמך מרתק בכל הקשור להיסטוריה של הגזע ולהבנה של הרציונאל שמאחורי התקן.
לטריקה גם כשרון ללמד והוא שש לעשות זאת. כמי שזכתה להתלמד אצלו בתערוכת הגידול השנתית של המועדון הצרפתי בשנת 1992, בהליך שנמשך יומיים וכלל מבחן אופי בצד תחרות צורה, בה נטלו חלק יותר מ- 200 כלבי דוג דה בורדו מרחבי צרפת, אירופה ואף ארה"ב. לא ניתן היה שלא להתרשם מהסבלנות, העניין וההבנה העמוקה בה מילא לא רק את משימת השיפוט, בצד שניים מעמיתיו הצרפתיים (תערוכת הגידול של המועדון נשפטת בידי צוות של 3 שופטים), אלא גם את הדרכת המתלמדים  מארצות מרוחקות ולא מרכזיות לגזע כמו שוודיה וישראל.


א11. המאה ה- 21
את המאה ה- 21 החל הגזע בצרפת ברגל ימין, כאשר בתערוכת המועדון השתתפו 177 כלבים, עדיין מרביתם מצרפת אך בהשתתפות מספר לא מבוטל של כלבים מבלגיה, הולנד, ספרד, פורטוגל, דנמרק, שוודיה, פולין וארה"ב. ניתן לומר כי מצבת השתתפות זו מבשרת את המגמה העולמית הנוכחית: מצד אחד גידול ניכר במספר הכלבים, עם מספר לא קטן של המלטות, ומצד שני מגמה של בינלאומיות פורחת ומשגשגת ונפילת הגבולות. המגמה הבינלאומית הזו משפיעה גם על צרפת ועל המולוס הלאומי שלה. על אף השוביניזם הלאומי, שחלק גדול מאבות הגזע לא טרחו אף להסתירו, כיום קווי הדם מתערבבים לא רק באופן חד סיטרי – מצרפת אל שאר העולם, אלא גם להפך. כיום ניתן לראות כלבים בלגים, הולנדים וספרדים בקווי דם צרפתים מרכזיים.

• לצפייה בתקן הגזע לחץ כאן
• לצפייה בגלריית תמונות הגזע לחץ כאן