דוג דה בורדו - תקן גזע

תקן הגזע
התקן המופיע כאן הינו תקן ה-FCI המחייב לגזע, התרגום לעברית נעשה מגרסה האנגלית של תקן ה- FCI. נוסח התקן מופיע באותיות עבות. פרשנות לתקן מופיעה באותיות דקות.

תקן FCI מספר 116
התקן חודש בשנת 1995 ע"י Raymond Triquet בעזרת Serouil Philippe  ו-ועד ה-SADB . תרגום לאנגלית: טים טיילור ורימונד טריקה.
ארץ מוצא: צרפת.  תאריך פרסום התקן המקורי התקף: 14.4.1995
ייעוד: שמירה, הגנה ועיכוב
קבוצה: קבוצה 2 סקציה 2.1 (טיפוס מסטיף) ללא צורך במבחן עבודה.

תקציר היסטורי: הדוג דה בורדו הינו אחד הגזעים הצרפתים העתיקים ביותר, ככל הנראה צאצא לאלנים (Alans) ובמיוחד לזה שדוכס FOIX, גסטון פיבוס תיאר במאה ה- 14 בספרו Livre De Chasse כמי ש"אוחז בטרפו חזק יותר משלושה כלבי רוח ביחד". המונח DOGUE מופיע לראשונה בסוף המאה ה- 14. באמצע המאה ה- 19 הדוגות הללו כמעט ולא היו מוכרים מחוץ לאזור AQUITAINE. הם שימשו לציד חיות גדולות כמו חזיר הבר, לקרבות (לעיתים קרובות חוקיים),  לשמירה על בתים ובקר ובשירותם של הקצבים. ב- 1863 התרחשה תערוכת הכלבים הראשונה בצרפת שנערכה בפריס  בגני האיקלום. הדוג דה בורדו הוצג תחת שמו הנוכחי. היו טיפוסים שונים: הטולוזי, הפריזאי והבורדו, שהינו המקור לדוג של ימינו.
הגזע, אשר סבל מאוד במהלך שתי מלחמות העולם, עד לנקודה שבה לאחר מלחמת העולם השניה, היה בסכנת הכחדה, החל להתחדש בשנות ה- 60.
התקן הראשון נכתב ע"י פייר מגנין ב- 1896
התקן השני ע"י קונסטלר ב- 1910
התקן השלישי ע"י רימון טריקה עם הד"ר מוריס לוקט ב 1971
התקן הרביעי נוסח מחדש בהתאם למודל ירושלים של ה- FCI ע"י ריימון טריקה, בשיתוף עם פיליפ סרוויל נשיא מועדון הדוג דה בורדו הצרפתי ב- 1995.

התקן של 1995 - נכתב ע"י טריקה ו- Philippe Serouil, אושר ע"י ה- FCI ב- 1995 והוסיף "רקע היסטורי קצר", זאת לבקשתו של Dr Paschoud. לפי הצהרת מחברו, התקן המחודש נועד למלא את תיאור התנועה והאופי, לערוך הבחנות בין שגיאות חמורות ולבין שגיאות פוסלות, לאפשר מגוון רחב יותר של כלבים ע"י הגדרה רחבה יותר של מנשך ולהתאים את הגדרת המסכה לידע הגנטי המודרני.

הופעה כללית: מולוסאיד ברציסיפאלי קעור טיפוסי. הדוג דה בורדו הינו כלב בעל עוצמה רבה, עם גוף שרירי מאוד ועם זאת בעל הופעה כללית הרמונית. במבנהו הוא קרוב לקרקע, כאשר המרחק בין עצם החזה לקרקע נמוך במעט מעומק החזה. מוצק, אתלטי, רב-רושם ובעל הופעה מאוד מרשימה.
 
מולוסואיד – המונח נטבע ע"י Pierre Megnin  , שמעבר לתפקיד שמילא ביצירת הדוג דה בורדו, היה גם חוקר שעסק בסיווגים זואולוגיים.  מגנין ערך בסוף המאה ה- 19 חלוקה ובה סיווג את גזעי הכלבים השונים לטיפוסים הבאים: Lupoid (דמויי זאב), Braccoid (דמויי כלב צייד או האונד), Graioid (דמויי כלב רוח) ו- Molossoid. המולוסואידים מאופיינים בראש כבד, נוטה לריבועיות, אוזניים שמוטות קטנות למדי, זרבובית קצרה ורבת עוצמה, שפתיים עבות ושמוטות, גוף מאסיבי נמוך לקרקע, עור עבה ורפוי, עצם חזקה וגודל גופני ניכר.
ברציסיפלי – מקור המילה בשפה היוונית ומשמעותה "ראש קצר". גם כאן מדובר על מונח מתוך סיווג מהמאה ה- 19 המחלק את גזעי הכלבים לבעלי שלושה טיפוסי ראשים, הסיווג נקבע לפי היחס בין הגולגולת לבין הזרבובית. החלוקה הינה ל: Dolichocephaic (ראש בעל זרבובית מוארכת כדוגמת קולי), Mesocephalic (ראש בעל פרופורציה שווה בין גולגולת לזרבובית, בינהם כלבי שפיץ) ו- Brachycephalic  (ראש קצר או פחוס, בהן הגולגולת ארוכה מהזרבובית).
קעור - המונח נטבע לראשונה ע"י הפרופ' Raoul Baron שכיהן בבית הספר הצרפתי הלאומי לוטרינריה בין השנים 1878 ל 1908. בארון חילק את גזעי הכלבים ל: Rectilinear (ישרי קו) כגון הספניאל, Convexilinear (קמורים) כגון הבורוזוי ו- Concavilinear (קעורים) כמו הדוג דה בורדו.
בנוסף יש חשיבות לפרופורציה – היחסים בין המידות השונות של הכלב. גם כאן חילק ברון לשלושה טיפוסים: Mediolinear (רועה בלגי), Longliniar (כלבי רוח), Brevlinear (דוג דה בורדו). בין הטיפוסים הללו שורר חוק הוראציות התואמות – כאשר וריאציה אחת מובילה לאחרת. כך למשל לא ניתן להגביה כלב במימד הגובה מבלי להופכו לשטוח יותר במימד הליניארי. הדבר בא לידי ביטוי בפורמט – (הטרומטריה) לפיו עיקר המשמעות איננה בגודל כשלעצמו אלא ביחסים שבין גודל ומשקל. כאשר אנו מבינים זאת אנו מקבלים שככל שהדוג דה בורדו יגבה הוא בהכרח יאבד מרוחב הצלעות שלו.
כלב קעור קלאסי, כדוגמת הדוג דה בורדו, הינו בעל קווים קעורים הן בראש והן בגוף. באותה מידה שהסטופ ניכר, כך גם הקו העליון של גוף הכלב לא יהיה ישר בצורה מושלמת, הגפיים הקדמיות לא תהיינה ישרות לחלוטין, קצוות הגוף (הזרבובית, הכפות) לעולם יהיו רחבים ולא חדים כפי שזה אצל כלבים קמורים (למשל כלב רוח).

הופעה כללית הרמונית - כאשר אנו מבינים כרקע את הניתוח של בארון, דשמברה וממשיכיהם, אנו רואים שהדוג דה בורדו שהוא כלב קעור, בעל פרופורציות של ברווליניאר וראש ברציסיפלי - הינו בעל פרופורציות כמעט מושלמות.

אתלטי - בעבר השתמשו בתקן במונח "נורא אתלטי" (redoubtable). בתקן החדש נשארה המילה אתלטי אך הורדה ההדגשה.

נמוך לקרקע – מונח המדבר בעד עצמו, אולם התקן טורח להסביר אותו "המרחק בין עצם החזה והקרקע נמוך במעט מעומק החזה". הגדרה זו מחמירה יותר משהיה נהוג בתקני העבר. בשנות התשעים מחדשי התקן העדיפו להדגיש את חשיבות המוצקות של הגזע.

 
פרופורציות חשובות: אורך הגוף, הנמדד מקצה הכתף לקצה האחוריים, עולה על הגובה, הנמדד מהשכמה, ביחס של 11/10.
עומק החזה גדול יותר ממחצית הגובה בשכמות.
האורך המרבי של הזרבובית שווה לשליש מאורך הראש.
האורך המזערי של הזרבובית שווה לרבע מאורך הראש.
בזכרים היקף הגולגולת שווה פחות או יותר לגובה בשכמות.

אורך-גובה - פרופורצית הגובה-אורך של הדוג דה בורדו הינה 10:11, כאשר הכלב רק במעט יותר מאורך מאשר גבוה.

גולגולת-זרבובית - היחסים שבין הגולגולת לזרבובית חשובים מאוד לקביעת ההבעה הטיפוסית לגזע. כפי שאנו רואים התקן מאפשר מרווח מסוים, כאשר אורך הזרבובית הינו בין שליש לרבע מסך כל אורך הראש. המשרע הרחב יחסית נקבע בכדי לאפשר קיומו של מגוון גנטי.

התנהגות ואופי: כגזע לחימה עתיק, הדוג דה בורדו מחונן ביכולת שמירה, אותה הוא עושה בדריכות ואומץ רבים, אך ללא תוקפנות. בן-לוויה טוב, קשור מאוד לבעליו ורב רגש. רגוע, מאוזן, בעל סף גירוי גבוה, לזכר בדר"כ יש אופי דומיננטי.
אנו זוכרים את אמרתו של מוריס ון קאפל בדבר הדוג דה בורדו ששוב אינו גלדיאטור, אלא חי חיים תרבותיים בחברת אנשים תרבותיים (ראה פרק קודם). 

לפי טריקה גם בכל הקשור לאופי הדבר החשוב ביותר הינו חוסר הגזמה. "לפני שנים רבות הפכו את הדוג דה בורדו לגלדיאטור. כמו כן ניתן להפוך אותו לכלב-סלון. לדוג דה בורדו יש כשרון שווה לשני הדברים. אולם אל לנו להפכו לאף אחד מהשניים". ההגדרה של "בן לוויה טוב" הוספה בתקן האחרון על מנת לחזק ולרמז לתפקידו הנוכחי של הכלב. הציון בדבר הדומיננטיות של הזכר הוסף בגרסה האחרונה של התקן.

ראש: גדול, בעל עוצמה, מזוות, רחב, קצר למדי, בעל צורת טרפז במבט מלמעלה ומלפנים.
בכל גזע הראש תורם יותר מכל לטיפוסיות הכלב, על אחת כמה וכמה בגזע זה. על מידת החשיבות של הראש ניתן ללמוד מהמספר הרב של השורות, הסעיפים ותתי הסעיפים שהתקן מקדיש לו. טריקה כותב בהקדמה לחוברת תקן הגזע "אל לנו להגזים במה מהתכונות של הדוג דה בורדו. לדוג דה בורדו פנים קצרות, אולם לא עד למידה בה אלו אינן מאפשרות לו לנשום. הוא בעל מנשך סנטרי, אולם אל לנו להגזים תכונה זו עד כדי כך שתפגע בעוצמת לסתותיו. הוא בעל שפתיים משוכות מטה, אך הן גמישות וברות השבה. הדוג דה בורדו חייב להיות מסוגל לנשוך מבלי שיפצע את שפתיו שלו. הקמטים מקנים לו את ההבעה שאין לטעות בה, אולם הם חייבים להישאר גמישים ולא להפוך לקפלים מתים, שאיבדו את היכולת לנוע ולהתיישר והופכים למקור לזיהומים". ראש טוב צריך להיות קצר, מוצק, עמוק ורחב, בעל צורת טרפז, סטופ עמוק, לחיים ניכרות  וקפלי עור ברי תנועה.
טרפז –לצורת הטרפז חשיבות מרכזית.
חשוב לציין כי בניגוד לגזעים אחרים (כמו הבולדוג האנגלי למשל) אצל הדוג דה בורדו "הזרבובית איננה מלאה מתחת לעיניים". דוג דה בורדו שיש לו עודפי בשר בבסיס האף הינו בעל טיפוסיות יתר בלתי רצויה.
שגיאות: ראש צר, סטופ לא מספק, זרבובית מוארכת (לעיתים מכונה בעגה "פינוקיו"), זרבובית שטוחה (מכונה בעגה "מקור ברווז").

אזור הגולגולת:
בזכרים: היקף הגולגולת במקום הרחב ביותר שלה, זהה פחות או יותר לגובה כפי שנמדד בשכמות.
בנקבות: היקף הגולגולת יכול להיות מעט נמוך יותר.
העוצמה והצורה של הגולגולת הינם תוצאה של התפתחות משמעותית של העצמות הטמפורליות, הקשתות הסופרה-אורביטליות (מעל ארובת העין), הקשתות הזיגומטיות (של עצמות הלחיים) וההתרחבות בין צדי הלסת התחתונה.
החלק העליון של הגולגולת מעט קמור מצד לצד.
סף המצח, הסטופ, מודגש היטב, בזווית כמעט ישרה עם הזרבובית (95-100 מעלות).
החריץ הקדמי עמוק ונעלם בכיוון האחורי של הראש. המצח  שולט בפנים, והוא יותר רחב מאשר גבוה.
המצח חרוש בקפלים סימטריים משני צדי החריץ האמצעי. קפלים עמוקים אלה ניידים בהתאם למידת הדריכות של הכלב.

קימוט – הדוג דה בורדו מתאפיין בקפלי העור שעל פניו. חרף העובדה שהפחיסות והקפלים הינם ה"סימן המסחרי" של הגזע, עדיין אין להגזים בהם. הקמטים צריכים להיות "חיים", פירושו של דבר - ברי תנועה ומגיבים להבעות הכלב ולמצב רוחו, ולא קפלי עור מעובים ונעדרי תנועה. יש להקפיד שצבע העור מתחת לקפלים לא יהיה אדמומי וללא רטיבות מתמדת בחריצים. כמובן שאסור שיעלה מהם ריח רע. מעניין לציין שבאופן יחסי לפירוט הרב בו מתייחס התקן להיבטים השונים הקשורים בראשו של הדוג דה בורדו, הרי שלקפלים, שלהם חשיבות ביצירת ההבעה הייחודית לגזע, הוא מקדיש מלל קצר מאוד יחסית.
שגיאות: ראש קטן או חסר את העוצמה המאפיינת את ראש הדוג דה בורדו, היקף ראש שאינו הולם את גובה הכלב, גולגולת שטוחה מדי בדומה לזו של הבולדוג, גולגולת מעוגלת מדי כמו של  ניו פאונדלנד, ראש ארוך מדי, צר מדי, מקבילי, מעוגל, אובלי, מצח שטוח, אוציפוט בולט מדי, זווית סף המצח חדה מדי או פתוחה מדי. קפלים מאוחדים, קפלים מרובים מדי בדומה לבלדהאונד, קפל בולט היורד מהקצה החיצוני של העין בדומה לזה המוכר במסטינו הנפוליטני.

אזור הפנים:
אף: רחב, בעל נחיריים פתוחים היטב, פיגמנטציה טובה מותאמת לצבע המסכה. אף מוטה כלפי מעלה (סנובי) מותר, אך לא אם הוא ממוקם אחורה לכיוון הפנים.
בהתאמה לכל מבנה הראש של הדוג דה בורדו גם כפתור האף צריך להיות רחב, בהתאמה לזרבובית. צבע כפתור האף משתנה, משחור – לכלבים בעלי מסכה שחורה, דרך צבע חום בעל פיגמנטציה חזקה וברורה – בכלבים בעלי מסכה חומה ועד לצבע חום בהיר לכלב חסר מסכה (המכונה לעיתים גם מסכה אדומה). בשום מקרה אסור שכפתור האף יהיה חסר פיגמנטציה, בצבע ורוד בהיר, או בצבע לא אחיד. הנחיריים מהווים נקודה חשובה, המוזנחת לעיתים קרובות. קיימים עדיין כלבים רבים מדי עם נחיריים שאינם פתוחים דיים, דבר שגורם לכלב קשיי נשימה ומקשה עליו לעמוד במאמץ. הדבר חשוב במיוחד בגזע בעל זרבובית פחוסה. לפיכך, במבט מלפנים, הנחיריים צריכים להראות רחבים ופתוחים.
בהיות הדוג דה בורדו גזע קעור, כפתור האף יכול להיות מוטה מעט כלפי מעלה בהתאמה, כל עוד הנטייה היא קלה כלפי מעלה ולא לאחור.

זרבובית: בעלת עוצמה, רחבה, עבה, אולם לא בשרנית מתחת לעיניים, קצרה למדי, הקו העליון קעור במידה מעטה מאוד, עם קפלים מתונים וברורים. רוחב הזרבובית  כמעט ואינו פוחת לכיוון קצה הזרבובית, מבט מלמעלה מראה צורה כללית של ריבוע. ביחס לחלק העליון של הגולגולת קו הזרבובית יוצר זווית מאוד קהה כלפי מעלה. כאשר הראש נישא בקו אופקי, קצה הזרבובית, קטום, עבה ורחב בבסיסו, והוא נמצא לפני המשיק האנכי הקדמי לאף. היקף הזרבובית כמעט שני שליש מהיקף הראש. אורכה נע בין שליש לרבע מהאורך הכללי של הראש, מהאף לאוציפוט. הגבולות המוגדרים (המירב שליש והמזער רבע מהאורך הכולל של הראש) מותרים, אולם לא מבוקשים, האורך האידיאלי של הזרבובית הוא בין שני קצוות אלו.
כאשר עוסקים בראש הדוג דה בורדו הנטייה היא לעסוק במיוחד בגולגולת, שהיקפה העצום מהווה תופעה מיוחדת, אולם בשום פנים אין לשכוח את הזרבובית, שהיא בעלת חשיבות לא פחותה לראש הטיפוסי. כדאי לשים לב לכך שהפסקה פותחת בסוגיית רוחב הזרבובית. בכדי לקבל את ההבעה הטיפוסית הזרבובית חייבת להיות רחבה מאוד. היקף הזרבובית מגיע לכדי כשני שליש מרוחב הגולגולת העצומה של הדוג דה בורדו. נקודה חשובה נוספת הינה כי רוחב הזרבובית צריך להישאר כמעט זהה לאורך כל הזרבובית, כאשר גם הקצה צריך להיות רחב וקטום בצורה ריבועית רחבה ככל האפשר, דבר המקנה לראש את צורתו הטרפזואידית המפורסמת. התקן מדבר על כך שבמבט מלמעלה הזרבובית צריכה להראות ריבועית, אולם גם אם מתבוננים על האיורים המלווים את חוברת התקן מוצאים שהיא יותר מלבנית מאשר ריבועית.
אם "נקפוץ" לרגע לפרק השגיאות נגלה כי זרבובית קצרה מהמותר מהווה "שגיאה חמורה", אך זרבובית ארוכה מהמותר מהווה "שגיאה פוסלת". בכל מקרה התקן מציין כי האורך האידיאלי נמצא איפשהו בין "קצוות" אלו.
לפי התקן במבט מהצד הזרבובית הינה בעלת צורה מעט קעורה ומשופעת כלפי. בפרק השגיאות אנו רואים שסטייה מכך מהווה "שגיאה פוסלת". שגיאה נוספת הינה זרבובית "בצורת משרוקית" - כאשר האף נמצא לפני השפתיים.

לסתות: מאוד חזקות, רחבות. מנשך סנטרי (המנשך הסנטרי הינו מאפיין של הגזע). החלק האחורי של החותכות התחתונות נמצא לפני ולא בא במגע עם החלק הקדמי של החותכות העליונות. הלסת התחתונה מתעקלת כלפי מעלה. הסנטר מודגש ואסור לו לכסות את השפה העליונה באופן מוגזם או להיות מכוסה על ידה.
המנשך הסנטרי מהווה מאפיין מרכזי וחשוב של הגזע. בגזע זה מנשך מספריים או מנשך סנטרי צמוד הינו בלתי נסבל. התקן המחודש מאפשר מנשך פחות סנטרי מאשר התקן הקודם. המומחים מציינים כי אסור שהניבים התחתונים של הדוג דה בורדו יגעו, בעת סגירת הפה, בשן החותכת הפינתית של הלסת העליונה. התקן עצמו אינו מספק לנו הגדרה מדויקת לגבי המרווח, מקובל לדבר על מרווח של לפחות 2 מ"מ ועד 2.5 ס"מ לכל היותר.
התקן המחודש מוסיף הערה שלא היתה בעבר, לפיה הלסת התחתונה צריכה להיות קעורה כלפי מעלה ועל הסנטר להראות. הוא מבקש כי הסנטר לא יכסה את השפה העליונה אך מצדד שני לא יהיה מכוסה על ידה. כאשר קצה הלסת התחתונה, או שיניים מסוימות, כולל הניבים, בולטים מחוץ לשפתי הכלב בעת שפיו סגור מדובר בשגיאה מהותית ואף "שגיאה פוסלת".
הדוג דה בורדו אינו נולד עם מנשך סנטרי וגור בעל מנשך סנטרי ניכר בגיל היניקה עלול בסבירות גדולה לפתח מנשך סנטרי בולט יתר על המידה בבגרותו. המנשך הופך לסנטרי בגיל של שישה עד שמונה שבועות. החותכות מתחילות להתחלף בגיל 4 חודשים, הניבים נמצאים במיקומם הסופי בערך בגיל 5 חודשים  והפרהמולרים בגיל 6 חודשים; המולרים מסיימים לבקוע והמשנן מתייצב בסביבות גיל 7 או 8 חודשים.

שיניים: חזקות, במיוחד הניבים. הניבים התחתונים ממוקמים במרחק ניכר בינהם ומעט מעוקלים. החותכות סדורות היטב ויוצרות קו ישר כמעט, במיוחד בלסת התחתונה.
נקודה חשובה הינה כי השיניים החותכות תהיינה סדורות בקו ישר ככל הניתן, הדבר מהווה אינדיקציה לכך שהלסת התחתונה הינה רחבה וריבועית גם בקצה.

שפה עליונה: עבה, תלויה וגמישה. במבט מהצד נראה קו תחתון מעוגל. היא מכסה את הלסת התחתונה בצדדים. במבט מלפנים קצוות השפה העליונה נוגעים בשפה התחתונה ומשם נופלים משני הצדדים ויוצרים מעין צורת V רחבה הפוכה.
יש להימנע מעודף מוגזם של שפה עליונה, היא אינה צריכה לכסות את התחתונה, במידה וזה קורה בדרך כלל אנו רואים שגם הסנטר מכוסה ואינו גלוי לעין, בניגוד לנדרש. בדרך כלל זה יהיה סימן לכך שהכלב אינו בעל מנשך סנטרי כנדרש.  גם שפה קצרה מדי נחשבת כשגיאה.

לחיים: מודגשות, בעטיים של השרירים המפותחים מאוד.
הלחיים משלימות את המראה הכללי של הראש. לדוג דה בורדו לחיים שריריות ומודגשות, המתאימות להופעה הכללית של הראש הרחב. יחד עם זאת אסור שהשטח שמתחת לעיניים, יהיה בשרני יתר על המידה.

עיניים: אובליות, מרוחקות זו מזו. המרחק בין הזוויות הפנימיות של שני העפעפיים שווה בערך לפעמיים אורך העין (עין פתוחה). הבעה גלויה. אסור שלחמית העין תראה. צבעים: מצבע לוז לחום כהה לכלב בעל מסכה שחורה, צבע בהיר יותר נסבל אולם לא רצוי בכלבים בעלי מסכה חומה או ללא מסכה.
צורתן האובלית של העיניים והמרחק בינהן חשובים ליצירת ההבעה הטיפוסית לגזע. התקן מדגיש במיוחד את המרחק הנדרש בין העיניים, שהוא זהה לאורכן של שתי עיניים. הדבר תורם להבעה הייחודית של הגזע ומדגיש את רוחב הפנים.
עפעפיים - אף על פי שעפעפיים שמוטים אינם תכונה רצויה, לא מבחינה אסתטית ולא מבחינה בריאותית, הרי שבכלב בעל עודף עור קשה להימנע ממנה לחלוטין. למרבה הצער לא מאוד נדיר לראות עפעף תחתון נפול מעט באמצעיתו, לכן במופע קל שלה נוטים להתייחס לבעיה בסלחנות מסוימת, כל עוד העפעף אינו שמוט כולו.
צבע – בעוד שאצל כלבים בעלי מסכה שחורה נמצא עיניים בצבע אגוז, הרי שלכלבים בעלי מסכה אדומה יש עיניים בצבע עינבר ולעיתים הן גם בהירות יותר. יש מי שרואים בעיניים בהירות מאוד - על גבול הצהוב, חסרון גדול במיוחד וסימן לניוון, לעומת זאת אחרים רואים בכך נושא שולי. בכל מקרה מוסכם כי עיניים צהובות או אף עיניים בצבע הקש אינן רצויות. יש המדווחים על קיומן של עיניים כחולות בגזע, דבר שהינו כמובן בלתי רצוי.
שגיאות-עיניים קטנות, עגולות, שקועות עמוק מדי, קרובות מדי, בהירות מדי, כל עין בצבע שונה, בעלות מבט פראי.

אוזניים: קטנות יחסית, מעט יותר כהות מהפרווה. חזית האוזן בבסיסה מעט מורם. האוזניים נופלות כלפי מטה אך לא מתדלדלות, הקצה הקדמי של האוזן צריך להיות קרוב ללחי, כאשר הכלב בעירנות. קצה האוזן מעט מעוגל ואסור לו להגיע אל מתחת לעין. האוזן ממוקמת די גבוה, בקו העליון של הגולגולת, וכך מדגישה עוד יותר את רוחב הגולגולת.
האוזן של הדוג דה בורדו הינה טיפוסית למולוס. קטנה יחסית, שמוטה אך מוצקה, ללא קיפולים. בעוד שקצה האוזן צמוד ללחי הרי שבסיסה ניצב בנפרד ואינו מונח על הלחי או מקביל לה, בוודאי שלא בעת ערנות. האוזן תורמת למראה הכללי הרחב של הגולגולת. אוזן שטוחה או גדולה מיד הינה שגיאה, אוזן ורד נחשבת כשגיאה קשה אף יותר, אך חשוב לציין ששגיאות אוזניים אינן נכללות ברשימת השגיאות החמורות או השגיאות הפוסלות שבתקן .

צוואר: חזק מאוד, שרירי, כמעט גלילי. העור גמיש, רפוי וחופשי. ההיקף הממוצע כמעט שווה לזה של הראש. הוא מופרד מהראש ע"י תלם רוחבי מעט מודגש ומעט מעוקל. קצהו העליון מעט קמור. הפימה המוגדרת היטב מתחילה בקו הגרון, יוצרת קפלים היורדים כלפי מטה לחזה, מבלי להיות תלויים באופן מוגזם. הצוואר רחב מאוד בבסיסו ומתמזג ברכות אל הכתפיים.
הצוואר צריך להתאים לראש הגדול, ללסתות רבות העוצמה ולמשקל שהן אמורות לתפוס ולטלטל בעת ייעודו המקורי של הגזע. צורתו דומה מעט לצורת צילינדר אולם אסור שיהיה קצר מדי ואסור שראשו של הדוג דה בורדו "יישב על הכתפיים". לדוג דה בורדו יש פימה, התקן מגדיר היטב את צורתה. עודף פימה נחשב חסרון ופוגם במראה הטיפוסי של הגזע. חשוב להקפיד על כך ככל הניתן גם בכלבים גדולים ובעלי קפלי עור מרובים.

גוף

קו עליון: גב מוצק, רחב ושרירי, שכמות מודגשות היטב, מותן רחבה, קצרה למדי ומוצקה.
גבו של הדוג דה בורדו, כחלקים נוספים בגופו, צריך להיות שרירי באופן הניכר לעין ולהקנות תחושה של רוחב גם במבט מלמעלה. בניגוד למה שאנו רגילים ממרבית הגזעים, קו עליון ישר אינו מאפיין מתבקש בגזע. הקו העליון צריך להיות מוצק  ו"ישר ככל שיכול להיות כלב קעור". יחד עם זאת אסור שהקו העליון יהיה שקוע יתר על המידה. גב בעל דגם של "אוכף" מהווה שגיאה. טריקה מציין שאף שגב שקוע איננו מטרה, הרי שהוא עדיף לאין שיעור על פני גב קמור.
המותן צריכה להיות עבה ורבת עוצמה. היא אינה ארוכה במיוחד, וכאשר היא כזו היא מקנה לכלב תנועה מתגלגלת מצד לצד וגורעת מהמראה הקומפקטי. המותן לא רק שאיננה קעורה אלא היא תמיד מעט קמורה, אולם אסור שהאזור הגבי-מותני יהיה ממש מקושת, דבר זה יקנה לקו העליון שקע עמוק ובלתי טיפוסי.

מותנית: משופעת קלות כלפי בסיס הזנב.
המותנית משופעת במתינות. מותנית משופעת בחדות תגרום למוגבלות בתנועת הגפיים האחוריות, מותנית שכזו מלווה בדר"כ גם בזיוות אחורי ישר יתר על המידה. מצד שני, גם מותנית ישרה, בקו הגב, בדומה לכלב הרוח, אינה נכונה.

חזה:  רב עוצמה, מאורך, עמוק, רחב, יורד רק מעט מתחת למרפקים. חזה רחב וחזק שקו הרוחב התחתון שלו מקומר לכיוון תחתיתו. הצלעות משוכות כלפי מטה ומרווחות  אולם לא דמויות-חבית. היקף החזה חייב להיות גדול ב- 25 עד 30 ס"מ מהגובה בשכמות.
בס בוש, שופט הולנדי, מומחה למולוסים, טוען שרוחב סל הצלעות, עומק ורוחב החזה הינם מהתכונות החשובות ביותר בגזע, המבחינות אותו משאר המולוסים.
עומק חזה - הדוג דה בורדו הוא גזע "נמוך לקרקע", המרחק מהקרקע לקו התחתון של גופו קצר יותר מהמרחק בין הקו התחתון לקו העליון של הגוף. התקן מגדיר שני מדדים לרוחבו של החזה: עומק החזה הינו מעט יותר ממחצית גובהו של הכלב; והיקף החזה גדול במעט מהגובה.
סל הצלעות - לעולם אינו שטוח (בהיות הגזע ברוולינארי), ומצד שני אין הוא  מגיע לצורה "חביתית", אלא הוא מעוגל באופן מתון. יש לזכור את "חוק הפרופורציות" לפיו ככל שכלב גבוה יותר יש סיכוי גדול יותר לכך שצלעותיו תהיינה שטוחות.
חזה קדמי – מרשים, במבט מהצד החזה בולט קדימה, משופע בשרירים מפותחים. הדבר ניכר אצל הזכר אף יותר מאשר אצל הנקבה. הקו בין בית שחי אחד למשנהו הינו קמור. אסור שהקו בין בתי השחי, במבט מלפנים, יהיה קעור, שכן הדבר מצביע על חוסר בחזה קדמי ובשרירי החזה.

קו תחתון: מקומר, מעצם החזה העמוקה אל הבטן המשוכה לאחור, יוצר בטן שאיננה תלויה אך גם איננה ויפטית.
הקו התחתון הוא נמוך וקרוב יחסית לקרקע (ראה דיון בפרק קודם). בהיות הדוג דה בורדו כלב קעור הבטן איננה משוכה מעלה.. יש המדמים את צורת הקו התחתון לנבל.

זנב: עבה מאוד בבסיסו. רצוי שקצהו יגיע לקרסול ולא מתחתיו. נישא נמוך, איננו שבור או מעוקם אלא גמיש. כאשר הכלב במנוחה הזנב תלוי, כאשר הכלב פעיל, הזנב מורם ב- 90 עד 120 מעלות מתנוחה זו, מבלי להתעקל מעל לגב או להיות מגולגל.
ביחס למולוסים אחרים מקדישים בגזע זה תשומת לב רבה לזנב. ישנם שופטים הממששים את הזנב ומחפשים לא רק אחר שבר או עיוות ("קינק") אלא גם אחר "פיוז'ן" – חוליות המחוברות זו לזו (המכונות בעגה הצרפתית גם "מקור התוכי"). יחד עם זאת, וחרף ההקפדה לגלות כל א-נורמליה בזנב, הרי שבסוגיה זו מרבית השופטים והמגדלים מחזיקים בדעה שכל עוד העיוות אינו ניכר לעין (מורגש רק במישוש או בצילום), הרי שהוא בגדר שגיאה אולם אינו פוסל לגידול, זאת בניגוד לעיוות הנראה לעין הדורש פסילה לגידול.
נשיאה - הזנב לא צריך להינשא מעל לגב ובודאי שלא להיות מגולגל מעליו. הזנב עבה למדי ואינו ארוך מאוד, אלא מגיע רק עד לעקב. יחד עם זאת אסור שהזנב יהיה קצר מדי. בעת התנועה הזנב צריך להינשא אנכית לקרקע. בסה"כ טוען טריקה, שעם כל הדרישות האלו עדיין אין לייחס חשיבות רבה מדי לזנב בהערכת איכותו הכוללת של הכלב.

גפיים
קדמיות: מבנה עצם חזק, הרגליים מאוד שריריות.

כתפיים: רבות עוצמה, השרירים בולטים. שיפוע בינוני של עצם השכם (כ- 45 מעלות לאופק). זיוות המרפק (סקפולה-הומרוס) גבוה מעט מ- 90 מעלות.
לדוג דה בורדו זיוות קדמי ניכר. חשיבות הזיוות הקדמי בדוג דה בורדו גדולה, לא רק ליכולת התנועה, אלא גם כחלק מהמראה הכללי של הכלב שהינו בעל חזית מאוד מפותחת ו"כבדה".

זרועות: מאוד שריריות.

מרפקים: בציר הגוף, לא קרובים מדי לדופן החזה  אך גם לא פונים החוצה.
בית חזה רחב עשוי לגרור כתפיים משופעות בציר האנכי ובהתאם להשפיע על מיקום המרפקים ועל צורת ויכולת התנועתיות שלהם. התקן מציין במפורש כי המרפקים נמצאים בציר הגוף, הווה אומר במקביל ובהמשך לציר האנכי של קו הצלעות כאשר הם אינם צמודים מדי לגוף, דבר שהיה מביא לתנועה מוגבלת מאוד ובלתי חופשית, ואינם מופנים כלפי חוץ, מה שעלול להוביל לבעיה של  הצלבת כפות קדמיות.

אמות: במבט מלפנים ישרות או פונות מעט כלפי פנים, נוטות כלפי המישור האמצעי במיוחד בכלבים בעלי חזה רחב. במבט מהצד האמות אנכיות.

אזור הפיסות: חזקות. במבט מהצד, מעט משופעות. במבט מלפנים לעיתים מעט נוטות החוצה, ובכך מפצות על הנטייה של האמות כלפי פנים.
בהיות הדוג דה בורדו כלב כבד הרי שהפיסות הקדמיות שלו אינן ישרות לגמרי, אלא מעט משופעות. הדבר מאפשר גמישות בעת תנועה. אולם גם כאן אין לטעות ולאפשר פיסות שקועות במידה מוגזמת. את עוצמת הפיסות צריך לבחון הן בתנועה והן בעמידה. המימד הנוסף אליו מתייחס התקן הוא האפשרות של נטייה קלה של הפיסות כלפי חוץ מציר הגוף. מידת הנטייה החוצה אסור שתהייה מוגזמת. גם הצרפתים אינם מוכנים לקבל חזית "לואי ה- 15" (שאנו נוטים לעיתים לכנות "חזית צרפתית" או "מזרח מערב"), כאשר הפיסות והכפות נוטות לחלוטין החוצה ולא כנטייה קלה בלבד.

כפות: חזקות. האצבעות  אסופות, הציפורניים כפופות וחזקות, הכריות מפותחות היטב וגמישות: הדוג עומד היטב על אצבעותיו חרף משקלו.
הדוג דה בורדו מצטיין בכפות גדולות, דבר שאינו מפתיע בהתחשב בגודלו ובעיקר בעוצמתו ורוחבו של הגזע. כפות הדוג דה בורדו צריכות להיות אסופות ומקושתות.
יש לזכור כי כפות הנוטות כלפי חוץ יוצרות בהכרח דגם תנועה בלתי נכון, הנוטה לזריקת כפות ולהרמת כפות.

 אחוריים: רגליים חסונות, עם מבנה עצם חזק. מזוותות היטב. במבט מאחור הרגליים האחוריות מקבילות ואנכיות באופן המקנה תחושה של עוצמה, למרות שהגפיים האחוריות אינן כה רחבות כמו הקדמיות.
עוצמת החלק הקדמי אסור שתבוא על חשבון עוצמת החלק האחורי. הגפיים האחוריות, על חלקהן השונים, צריכות להיות בעלות עצם חזקה, שריריות ורבות עוצמה, באופן שמבהיר כי הכלב מסוגל לדחיפה טובה בעת תנועתו.
זיוות אחורי - לזיוות האחורי חשיבות רבה, טיב העמידה האחורית וטיב הדחיפה תלוי בו. ללא זיוות אחורי מספק האגן מורם כלפי מעלה ובשיפוע, דבר המחבל באפשרות לתנועה שוטפת. כאשר הזיוות האחורי מוגזם התנועה איננה יעילה, מאוזנת ושוטפת. במבט מאחור הגפיים האחוריות מקבילות, גפיים שאינן מקבילות מעידות על  חולשה.

ירכיים: מפותחות היטב ועבות עם שרירים ניכרים לעין.
השרירים מקנים לכלב חלק מהרוחב שהוזכר בחלק האחורי.

ברכיים: מקבילות למישור האמצעי או נוטות מעט החוצה.
כאשר אנו מסתכלים על מפרק הברך של הדוג דה בורדו אנו מוצאים כי הזווית הנוצרת בין השוק לבין הגוף איננה אנכית לחלוטין וכי מאפייניו ה"קעורים" של הגזע ניכרים גם כאן והירך מעט מוטה החוצה, ביחס לקו הגוף. גם כאן הגזמה תוביל לפגיעה בקרסול. הנטייה החוצה יכולה להיות קיימת, אך בצורה סבירה ומינורית.

שוקיים: קצרות יחסית, שריריות, נמוכות.

קרסול: קצר, מגוייד, עוצמתי, זווית מפרק הקרסול מעט פתוחה.
קרסול הדוג דה בורדו צריך להיות "מורד היטב אל הקרקע" (well let down), קצר יחסית ויציב. הזיוות הינו מעט קהה ("פתוח"). הקרסול עצמו קצר; קרסול ארוך מדי מפריע ביציבה ובעיקר בתנועה. "קרסולי פרה" מובילים לחולשה בעמידה האחורית ועוד יותר בעת התנועה. קרסולי פרה הינם אחת השגיאות המאפיינות את הגזע ואין להתייחס אליה בסלחנות.

פיסות: חסונות. נעדרות אצבע חמישית.

כפות אחוריות: מעט יותר מוארכות מהקדמיות, אצבעות אסופות.

תנועה: גמישה למדי ביחס למולוסאיד. בהליכה התנועה חופשית, גמישה וקרובה לקרקע. דחיפה טובה מהגפיים האחוריות, שליחה טובה של הגפיים הקדמיות, במיוחד בטרוט, שהיא התנועה המועדפת. בטרוט מהיר הראש נוטה לרדת, הקו העליון נוטה לעבר החזית והכפות הקדמיות מתקרבות לעבר המישור האמצעי, תוך כדי פסיעה החוצה, עם שליחה ארוכה של הרגליים הקדמיות. גם גאלופ קצר עם תנועה אנכית חשוב למדי ומאפשר מהירות גדולה למרחק קצר ע"י זינוקים קרוב לקרקע.
התנועה הינה אלמנט חשוב אצל הדוג דה בורדו ואף על פי שמדובר  במולוס כבד עדיין התקן מקדיש לתנועה תיאור מפורט ומדוקדק. תנועתו של הדוג דה בורדו שונה מזו של כלבים בעלי מבנה גוף קל יותר. תנועתו נמוכה יחסית וקרובה לקרקע, גפיו הקדמיות אינן מתרוממות גבוה בעת התנועה וגופו נוטה מעט קדימה. דוג דה בורדו צריך להיות מסוגל לתנועת טרוט טובה, חזקה ויעילה. חרף רוחבו הדוג דה בורדו נוטה לסינגל טרקינג בעת תנועת הטרוט, אולם אין מדובר בסינגל-טרק מושלם מתחת לגוף, בשל רוחב החזה. לפי התקן צריך הדוג דה בורדו להיותך מסוגל גם ל"גאלופ קצר" (אותו מכנה טריקה גם "גאלופ איטי") כשכוונתו היא לקאנטר. יש שופטים המבקשים לצפות בדוג דה בורדו גם בעת הליכה. לטענתם בדרך זו הם יכולים לראות בצורה הטובה ביותר את תנועת הירכיים ואת מידת גמישותן והעברת המשקל אליהם בעת התנועה, על מנת לאתר בעיות שונות במכלול הגפיים האחוריות. בעת השיפוט יש לספק שטח זירה גדול מספיק שיאפשר לדוג דה בורדו להשתחרר ולנוע בתנועה הייחודית שלו תוך הפגנת מעלותיה.

פרווה
עור: עבה, חופשי ורפוי.
באופן האופייני למולוסואיד עורו של הדוג דה בורדו אינו הדוק לגופו ואינו מתוח. במיוחד בולט הדבר באזורים מסוימים (ראש, צוואר וכד). עם זאת אין הדוג דה בורדו סובל מעודף עור ניכר והעור אינו רפוי ומתדלדל יתר על המידה. אין לעודד קפלי עור על הגוף עצמו.
פימה מותרת בגזע אולם אסור שזו תהייה ניכרת מדי ומתדלדלת מצווארו של הכלב בקפל כפול. בכך שונה הדוג דה בורדו מהמסטינו הנפוליטני.

שיער: עדין, קצר, ורך למגע.
פרוותו של הדוג דה בורדו רכה ונעימה מאוד למגע. אסור שהפרווה תהייה משיית או צמרית, גסה או עבה.

צבע: צבע אחיד, בכל גווני החום, ממהגוני לאיזבלה. פיגמנטציה טובה רצויה. כתמים לבנים מוגבלים מותרים על החזה וקצוות הגפיים.
חום -כאשר מדברים על צבע חום (צבע עופרים - fawn) הכוונה לצבע גוף פחות או יותר אחיד, שיכול לנוע מצהוב עד למהגוני, שהוא צבע מוערך מאוד בגזע. הצהוב של הדוג דה בורדו אינו צהוב חול (שאינו רצוי) והוא שונה גם מהחום-צהבהב של הבולמסטיף, שהוא יותר מט וחיוור.
האיזבלה הינו צבע בהיר-חיוור, המכונה בחיבה ע"י הצרפתים "קפה בחלב" (עם הרבה מאוד חלב). האיזבלה מלווה לעיתים קרובות במסכה אדומה חיוורת. יש הטוענים כי האיזבלה מסמנת התנוונות הפיגמנט. טריקה יוצא כנגד אמירה זו בתוקף ומקבל את האיזבלה כצבע לכל דבר, גם אם המהגוני יותר שובה את העין. יש להיזהר שכלבים בהירים אלו לא יטו לעיניים בהירות מדי, בצבע קש, אלא יהיו בעלי עיניים בצבע ענבר כהה.
לבן – סימנים לבנים מותרים כל עוד אינם נרחבים ונשארים באזור מוגבל. הצבע הלבן מותר בחזה - כל עוד הכתם אינו נרחב מדי, על גבי הכפות - כל עוד אין הוא מגיע לפיסות. צבע לבן המגיע לפיסות מהווה שגיאה בולטת לעין ולכן זוכה לביקורת רבה, אולם יש הטוענים כי אין לפסול כלב רק בשל סיבה זו במידה ומעלותיו האחרות ניכרות. יחד עם זאת קשה לראות כלב שכזה מנצח את כיתתו. בחלק הפנימי של הרגל הקדמית לעיתים עולה הכתם הלבן כלפי מעלה לכיוון הסוליה הנוספת, נוטים שלא להתייחס לכך בחומרה. הלבן לעולם לא יופיע על הגוף עצמו (להוציא את החזה). לעיתים רחוקות נולדים כלבים עם פס לבן דק על הזרבובית. זוהי שגיאה פוסלת. לעיתים הפס דק עד כדי כך שדי בתנועת אצבע כנגד כיוון צמיחת השיער בכדי להעלים אותו. יש המתייחסים לו אז בסלחנות ורואים בו שגיאה אך לא פוסלת. שערות לבנות בודדות בקצה הזנב מהוות שגיאה שאת מידת חומרתה יש לשקול לפי היקפה ולפי טיבו הכולל של הכלב.

מסכה
1.מסכה שחורה: לעיתים קרובות המסכה מפושטת רק קמעה ואסור לה להגיע לאזור הגולגולת. מותר מעט גוון שחור על הגולגולת, האוזניים, הצוואר והחלק העליון של הגוף. כפתור האף שחור.
2. מסכה חומה (בעבר נקראה אדומה או Bistre): האף והעפעפיים גם כן חומים.
3. ללא מסכה: הפרווה בגווני חום, העור נדמה אדמדם (בעבר גם מסכה זו נקראה מסכה אדומה). האף אדמדם או וורוד.
אחד ממאפייני הגזע הינו צבעי המסכה שעל זרבוביתו. בעבר חולקו הדוג דה בורדו לבעלי מסכה אדומה (קטגוריה שכללה כלבים בעלי מסכה הנקראת כיום חומה וכלבים חסרי מסכה) ובעלי מסכה שחורה. כיום התקן מדבר על מסכה שחורה, מסכה חומה ונעדרי מסכה. חרף הייחוד והפופולאריות של המסכה החומה, מותרים ואף רצויים, כלבים בעלי מסכה שחורה או נטולי מסכה. כלב חום תמיד יהיה בעל מסכה ואף חומים וכלב בעל מסכה שחורה יהיה תמיד בעל אף שחור, לא יתכן כלב בעל מסכה שחורה ואף חום או להפך.
מסכה חומה - הצבע המפורסם ביותר, המקנה לדוג דה בורדו הבעה מיוחדת במינה. הצבע החום מתלווה לעפעפיים וכפתור אף חומים. למרות שזוהי תכונה רססיבית עדיין זהו הצבע השכיח בגזע.
מסכה שחורה – המסכה השחורה הינה פחות פופולארית ונפוצה מהמסכה החומה. הצבע השחור בדוג דה בורדו הינו פחות מפושט מזה המקובל בדרך כלל במסכות של מולוסים, כדוגמת המסטיף או הבולמסטיף. מדובר בצבע שחור, בעל פיגמנטציה טובה, המתרכז בעיקר בחלק הקדמי של הזרבובית, סמוך לכפתור האף, ואסור שיגיע לעיניים. אם יש פיגמנטציה מעט כהה יותר ליד העיניים אסור שתהייה שחורה לגמרי או נרחבת. באוזניים מותר רק גוון או צללית שחורה אך לא צבע שחור ממש. כפתור האף צריך להיות שחור ובעל פיגמנטציה טובה. רבים וטובים מזהירים שלא להזניח את הכלבים בעלי המסכה השחורה ושלא להימנע מלגדל מהם.
ללא מסכה – העדר מסכה מקנה לזרבובית צבע הדומה לצבע הגוף, בגוון אדמדם. כלבים חסרי מסכה הינם בדרך כלל בעלי צבע גוף בהיר יותר (אזבלה). אפם גם הוא בגוון יותר אדמדם מאשר חום. העדר מסכה הינו נדיר למדי. בעבר הרחוק היה צבע (או העדר צבע) זה נפוץ מעט יותר אולם תמיד היה נדיר.

גודל 
הגובה צריך להתאים פחות או יותר להיקף הגולגולת.
זכרים: 60-68 ס"מ בשכמה. נקבות: 58-66 ס"מ בשכמה.
ניתן להסכים לסטייה של ס"מ אחד מתחת ו- 2 ס"מ מעל מידות אלו.
טווח הגבהים בדוג דה בורדו מגוון למדי (9 ס"מ בתקן ועוד שלושה מותרים – סה"כ טווח של 12 ס"מ, כ- 20% מגובה הכלב). טריקה מזכיר לנו שככל שהכלב גבוה יותר יש חשש שהוא יהיה בעל צלעות שטוחות (לינארי). יחד עם זאת מהתקן ניתן ללמוד כי מעצבי הגזע הינם סבלניים יותר לסטייה כלפי מעלה בגובה (2 ס"מ מותרים) יותר מאשר לסטייה כלפי מטה (ס"מ אחד בלבד). לא פחות ואולי אף יותר חשוב מהגובה עצמו הינם יחסי הגוף: היחס בין היקף הראש, היקף החזה והגובה, שכבר נזכרו. כן חשוב היחס בין סך הגובה לבין גובהו של בית החזה, אסור שגובהו של הדוג דה בורדו "יגיע מהרגליים" אלא הוא צריך להיות פונקציה של ממדי הגוף ובית החזה.

משקל: זכרים: לפחות 50 ק"ג.  נקבות: לפחות 45 ק"ג.
נקבות: מאפיינים זהים אך פחות מודגשים.
בכדי להבין את צורתו המלאה של הכלב יש להביא בחשבון את יחסי הגובה-משקל, אלו הם הנותנים את האינדיקציה האמיתית לטיפוסיות של הכלב. התקן מציג משקל מינימום ואינו מציג משקל מירבי, הוא גם אינו נותן יחסי גובה-משקל מומלצים. מזה שנים רבות שואריאנט הדוגין אינו מוכר עוד. טריקה מדבר על משקל אידיאלי של 55-60 ק"ג לזכר וכ- 50 ק"ג לנקבה. זכר במלוא גודלו (68 הס"מ ועוד שניים…) יכול להגיע ל- 73 ק"ג במשקל, זו תהייה פרופורציה טובה, כאשר היקף החזה יהיה כ- 100 ס"מ והיקף הראש 74 ס"מ. כפי שמראים הנתונים הנאספים בקפידה בצרפת (תודות לרישומי המועדון במבחן הטאן) ומתעדים את מימדיהם של כלבים עטורי זכיות. המשקל הממוצע שנמדד בתחרויות המועדון (ה- National El D'elevage) בשנים 1994-5-6 היה 57 ק"ג לזכרים ולנקבות גובה של 60 ס"מ ומשקל של 50 ק"ג. ככל גזע אחר הדוג דה בורדו צריך להיות מוצג כאשר אינו רזה מדי, אך גם אינו נושא משקל מיותר על גופו. יש לזכור כי בקרב מגדלים קיימת הסכמה כי באופן כללי ככל שהכלב או הכלבה גדולים וכבדים יותר כך סיכוייהם להאריך שנים קטנים יותר.

שגיאות
כל שוני מהנקודות שצוינו צריך להיחשב כשגיאה, מידה חומרתה צריכה להישקל ביחס ישיר לדרגתה.
הרשימה מחולקת לשניים: שגיאות חמורות ושגיאות פוסלות. בצרפת מהווה הרשימה הנחיה לעורכי מבחני ההתאמה לגידול (TAN) לגבי פסילת כלבים לגידול.

שגיאות חמורות:
שגיאות אלו אינן פוסלות את הכלב, אולם הן צריכות להשפיע על הציון המוענק לו:

אגרסיית-יתר, פחדנות.
ראש קצר ועגול עם עיניים בולטות.
היפר-טיפוסיות בולדוגית: גולגולת שטוחה, זרבובית שאורכה מהווה פחות מרבע מכלל אורך הראש.
נטייה משמעותית הצידה של הלסת התחתונה.
שגיאה המוכרת גם בשם wry jaw, כאשר הלסת התחתונה אינה מקבילה לזו העליונה, אלא נוטה מעט  לצד אחד. שגיאה זו מופיעה בדוג דה בורדו בדרגות שונות.
 החותכות נראות לעין באופן קבוע כאשר הפה סגור.
גב מקומר
חוליות זנב מחוברות, אך לא נוטות הצידה 
כפות קדמיות נוטות פנימה (אפילו מעט)
כפות קדמיות נוטות החוצה יתר על המידה
ירכיים חלקות
זווית הקרסול פתוחה מדי (זיוות ישר)
זווית הקרסול סגורה מדי, הכלב עומד מתחת לגופו מאחור
קרסולי פרה, קרסולי חבית
תנועה נוקשה או גלגול  חריף של אחורי הכלב
קוצר נשימה חריף, קצרת - שגיאה זו הוספה לתקן רק ב- 1995 בעקבות אבחון של כלבים בעלי בעיות נשימה קשות בעת מבחני ההתאמה לגידול בצרפת (TAN). המצב הגיע לכך שבזירה החלו להופיע כלבים שסבלו מקוצר נשימה עד שלשונם הכחילה לאחר מספר סיבובי ריצה בזירה בקיץ. מצב זה אינו טבעי לדוג דה בורדו ואסור להרשותו. יש לזכור כי הדוג דה בורדו הינו כלב עבודה, האמור לתפקד בסוגים שונים של תנאים ומזג אויר. טריקה ממליץ להוציא מהזירה דוג דה בורדו המתנשם בקולניות ובכבדות בעת הצגה.
לבן בקצה הזנב או בחלק הקדמי של הרגליים הקדמיות, מעל הפיסות הקדמיות והאחוריות

שגיאות פוסלות:
השגיאות המתוארות כאן יפסלו את הכלב לגידול במה"ג הצרפתי.

ראש ארוך, צר עם סף מצח לא מודגש דיו, בעל זרבובית באורך של למעלה משליש מהאורך הכולל של הראש (חוסר טיפוסיות ראש).
זרבובית מקבילה לקו העליון של הגולגולת, פנים מוטות כלפי מטה, אף רומאי.
לסת מעוותת
מנשך שאינו סנטרי
ניבים נראים בקביעות כאשר הפה סגור
לשון תלויה בחוץ בקביעות כאשר הפה סגור
זנב שבור, בעל חוליות מחוברות בעליל או מפותלות (זנב סלילי, זנב מעוות).
זנב מנוון
חזית כינור עם כפות פרושות
זווית הקרסול פתוחה לאחור (שורש הכף משוכה לכיוון החזית)
לבן על הראש או על הגוף, כל צבע אחר בפרווה פרט לחום
כל פגם מגביל אחר שניתן לזיהוי - הכוונה לפגם הגורם נכות או מגבלה.

ג. אופי ושימושים

ג1. מבחני אופי 
בצרפת נערכים מדי שנה מבדקי ההתאמה לגידול (TAN) המתבצעים במסגרת תערוכת הגזע השנתית. במסגרת זו נערכים גם "מבחני אופי". המבחנים שמים דגש על העדר פחד, יכולת התמודדות עם מצבים משתנים, התנהגות טובה עם זרים ידידותיים, אך גם תקיפה של זר תוקפני.
בשנת 1992 הזדמן לי לראות את התערוכה הראשונה שאיחדה את האליפויות השנתיות של כל מועדוני גזעי המולוסר בצרפת. מעניין במיוחד היה להשוות את מבחני העבודה בין הגזעים השונים. המבחן עבור כלבי הדוג דה בורדו היה אגרסיבי יותר מאלו שעברו כלבי המסטיף האנגלי או הבולמסטיף, אך עדין בהרבה ממבחן האופי שנערך לכלבי המסטינו נפוליטני.